המחברת

ציירת אהבה על כל התמונות שתלויות אצלי על הקירות,

אומנות לא שווה כלום בלי רגש,

ככה אתה אומר,

השארת לי הודעות קטנות שפחדת להגיד בקול על האדים על המראה במקלחת,

גם לקח לי זמן להבין שהמגנטים על המקרר תלויים בצורה של השם שלי,

ואני אוהבת אותך אוהבת אותך אוהבת אותך,

שוב ושוב ושוב,

הבטחת לי שהיא כבר לא אצלך,

שאתה כבר לא מחפש זכרונות ממנה בלילות,

שאתה לא חושב את השם שלה כדי להתעורר,

אני רוצה להאמין לך,

אבל כל דבר שאתה עושה צועק געגוע,

צועק ריקנות שאני לא אצליח למלא.

ינואר,

אנחנו זזים אחד לתוך השניה,

אני יכולה למצוא את הדרך הביתה בחושך,

אנחנו לא צריכים להתנצל על האינטימיות שלנו,

תן לה לנדוד לחדר ליד,

ראית פעם עד כמה אתה יפה בתאורה של הירח?

תן לי לצייר אותך,

תן לי לצייר עלייך,

ראיתי אותך, אתה יודע,

ואת הדברים האלה שאתה כותב,

אתה הולך לשנות את העולם יום אחד,

אתה יודע,

תנשך את השפתיים שלי חזק יותר,

אתה לא תכאיב לי,

אני יודעת שאתה רגיש לדגדוגים,

אבל אני לא יכולה להוריד ממך את הידיים. 

אוקטובר,

עומדים במקום,

ואני הולכת לאיבוד גם באור,

תהיה בשקט,

שומעים אותנו בחדר ליד,

נגמר לי הצבע,

אתה יכול להתלבש,

אתה תכתוב כל דבר רק בשביל להיות אחד מהם, אתה יודע,

ככה אתה מתכנן להציל מישהו?

שחרר את העט,

כבר אין בו דיו,

תמצא עבודה שתאכיל אותך,

השפה שלי מדממת,

תראה מה עשית,

תפסיק לצחוק,

אני לא נוגעת בך,

אני לא קרובה אלייך אפילו.

תמיד ביקשת ממני,

להרים קונכיה ששוכבת על החול,

ולא לנסות לשמוע את הים. 

ביקשת ממני,

רק להנות מהשקיעה,

בלי לחפש דימויים, 

רצית,

שאני אנשק אותך,

בלי לכתוב על זה שיר,

רצית.

לחזור לכאן זה כמו לפתוח פצע שלא החלים לגמרי,

או שזה יותר כמו הטנדר החלוד שסבא שלי שומר בחניה שלו,

זה שעייף משנים של שירות ונשמע כמו זכוכית נגרסת,

אבל הוא מביא אותך לאן שאתה צריך להגיע,

זה קצת כמו הלילות שאני לא יכולה להחליט אם לכבות את האורות,

כי אני לא רוצה,

לא יכולה,

ללכת לישון,

ואני לא רוצה שמישהו ידע,

זה להישאר ערה לבד עד שכולם יתעוררו,

כי זה קל יותר,

ככה לא שואלים שאלות,

ראיתי יותר מידי אנשים עוזבים בשביל להגיד שאני לא יודעת,

אבל לא מספיק בשביל להגיד שלא אכפת לי,

אבל איפה אתה כשהשמש מפנה מקום בשמיים לירח,

והחושך תופס מקום,

ודממה,

דממה מקיפה אותי,

והכל דומם,

כל כך דומם ואני יכולה להרגיש את זה בגוף,

זה מטפס לגרון שלי וקשה לי לנשום,

כל מה שאני צריכה זה מגע,

שיעזור לי להפסיק להרגיש כאילו אני צפה,

אסור לי לתת לעצמי ליפול,

כי אני לא בטוחה שאני אצליח לקום חזרה,

אני רוצה ליפול,

כדי לבדוק עד כמה חזק הרצון לקום חזרה. 

כשתחליטי שאת מוכנה לחקור את העולם,

אל תפחדי להגיד 'לא'.

אל תזרקי שקרים לאוויר,

כאילו היו בועות סבון.

כשאמא שלך ובעלה יריבו,

אל תישארי בסלון,

מפוחדת מידי בשביל לקום,

תביני שהם לא מאוהבים,

הם אף פעם לא היו,

הנוכחות שלך שם לא תציל את הנישואים שלהם,

תקומי ותלכי. 

אל תקשיבי להודעות הקוליות שהוא משאיר,

בזמן שאת ישנה,

והוא שותה עם חברים,

זה אולי הקול שלו,

אבל זה לא הוא מדבר,

תמחקי אותן. 

תאהבי את עצמך,

גם אם אף אחד אחר לא עושה את זה. 

זה קשה לפעמים,

אבל זה משתפר עם הזמן,

העולם שייך לך,

תוודאי שכולם יודעים את זה. 

את תהיי לבד,

וזה יהיה קשה,

את תעמדי במקלחת,

ולא תרצי לצאת,

אבל תזכרי,

כשתהיי לבד,

תוכלי ללמוד מי את באמת,

אף אחד לא מסתכל עלייך. 

אנשים יכנסו ויצאו מהחיים שלך,

תלמדי לזהות את אלה שאת רוצה לשמור קרוב אלייך,

את לא צריכה את זה שקונה לך שמלות יקרות,

ותכשיטים,

כדי להגיד לך שאת יפה.

את צריכה את זה שגורם לך להרגיש יפה,

את זה שממלא אותך בפרפרים,

כל כך הרבה מהם.

ותמיד תזכרי,

בועות סבון מתפוצצות בסוף.