Makeshift boat - סיפור בהמשכים

<לפרק התשיעי

 פרק עשירי

מזג האוויר בחוץ היה אופייני לאמצע ינואר. גשום כל היום, הקור עובר את החלונות ולא מחכה להיכנס פנימה. שמענו את הטיפות בחוץ נוחתות אחת-אחת בכל מה שנקלע לדרכיהן: הקרקע, החלונות, עמודי התאורה. כל התלמידים בכיתה שתקו במבוכה, אף-אחד לא ידע מה לומר. הם היו מופתעים, הם לא ידעו איך להגיב למצב בו חברה לספסל הלימודים נעלמת כחודשיים וחוזרת פתאום, בלי להודיע. לכן הם לא הוסיפו מילה לאלה של אינגריד, מתוך חשש שצעד לא נכון יביא למצב לא נכון. אני יודעת שזה ככה כי קראתי על זה ביותר משני ספרים, המספר תמיד טען שהוא מעדיף לפעמים לשתוק מהסיבה הזאת. אחרי כמה שניות שנדמו בשבילי כמו נצח, המורה להיסטוריה, שלא הציגה את עצמה כי כנראה חשבה שאני כבר יודעת מי היא, ביקשה שאינגריד ואני נשב במקומות שלנו. אינגריד תפסה לי את היד וגררה אותי אחריה אל המקום שלה. שם, בשורות האחרונות של הכיתה ליד המושב שלה, היה שמור מקום במיוחד בשבילי.

אחרי שהמורה חזרה לדבר על חומר שכבר ידעתי, הפסקתי להקשיב לה. הסתכלתי על התלמידים, קלטתי את שלושת החברות של קנדל נועצות בי מבטים. בכל פעם שהן שמו לב שאני מבחינה בהן, הן חייכו אלי חיוך מחריד. חיוך שחושף את כל השיניים ומטרתו היא להביע כמה שיותר חיבה. כחמש דקות לפני שהשיעור הסתיים וצלצול מפתיע הקפיץ אותי מהמקום, אינגריד הניחה לי פתק על השולחן. לא ידעתי מה פירוש הדבר, למה לה להניח לי פתק על השולחן? היא עשתה זאת בצורה שלא יכולתי להבין אם היא רוצה שידעו שהיא מעבירה לי את הפתק, או שהיא למעשה רוצה להסתיר זאת. לקחתי את הפתק בידי ובחנתי אותו כשאני הופכת אותו מצד לצד. ראיתי שכתובות עליו כמה מילים בצד אחד. 'מה קרה איתך? למה שתקת ככה?'

"מה זה אומר?" שאלתי אותה.

"שקט." היא לחשה והסתכלה לרגע על המורה ואז חזרה במהירות להסתכל עלי, "כשמר סיד הכניס אותך לשיעור, את כאילו קפאת, הכול בסדר?" לחשה.

"כן, הכול בסדר." אמרתי, "לא קפאתי-"

"אינגריד וקנדל, אני מבינה שאתן מתרגשות, אבל בבקשה תשמרו את זה להפסקה, נשאר..." המורה התחילה להגיד אבל הפסקתי להקשיב. פתאום זה התחבר לי, התלמידים לא היו מובכים כי לא ידעו איך להגיב. הם בכלל חיכו שאני אדבר, שאני אגיב. איזו טיפשה אני, חשבתי.

בהפסקה לקחו אותי, ממש בלי לבקש אפילו, חבורה של תלמידים. בניהן היו שלושת החברות של קנדל והנער המזויף. אינגריד גררה אותי אחריה לכל מקום כמו זנב. הרגשתי, למרות שאני יודעת דברים ברמה של כיתה י"א, כי זה היום הראשון שלי בכיתה א'. התמקמנו באזור משונה עם פסל של ציפור, כמה ספסלים והמון עציצים וערוגות. האזור הזה היה רחבה ענקית עם חלונות שנותנים תחושה של מקום פתוח. הוא התחבר למסדרון והיו שם המון תלמידים ורעש. תהיתי לעצמי אם נספיק להגיע לשיעור השישי בזמן, הרי ההפסקה היא באורך של חמש דקות. "קנדי שלי!" אינגריד אמרה בהתלהבות, לא הבנתי למה היא חושבת שאני שלה. אחריה אחרים העירו המון הערות שדמו למה שאמרה, ואז גם המון שאלות מציקות. לא זיהיתי אף-אחד מהתלמידים, שמץ של זיכרון לא עלה לי מהם. השתדלתי להעמיד פנים שאני מבינה על מה הם מדברים, וכשכולם צחקו פלטתי צחקוק קל.

"מה איתך?" שאלה אותי אחת משלושת החברות של קנדל, זו עם השיער הבלונדיני הטבעי.

"למה את מתכוונת?" נשמתי עמוק, הם פשוט לא מבינים אותי.

"את לא קנדל שאני מכירה, מה עשו לך שם?" היא שאלה בנימה מעט עוקצנית. "אפילו צבעת את השיער בחזרה לחום שלך." נכון, אני לא קנדל שאת מכירה. יש לזה סיבה אחת, רציתי להגיד, כי אני בכלל לא קנדל.

"לאן נעלמת בכלל?" שאל אותי הנער המזויף. הסתכלתי עליו לרגע, אבל עיניי לא יכלו להסיר את עצמן מהשיער שלו. השיער שלו היה חום בהיר מאוד והוא נראה כל-כך בריא, עד שהייתי צריכה להילחם בדחף לא להעביר את היד בשיער שלו. אחרי השאלה שלו, הייתה שתיקה מביכה. אף-אחד לא השיב, אף-אחד לא העיר הערה אחרת. הרהרתי לרגע, למה הוא שאל את זה בכלל? כולם לא אמורים לדעת שהייתי בבית-החולים? הרי מר הולדינג הפסיכולוג סיפר לי שהמון תלמידים רצו לבקר אותי ולא אישרו להם.

"מייקל..." אחת משלישיית החברות, הביישנית עם השיער החום, אמרה באנחה ובקול שנשמע קצת מודאג.

"מה?" הוא שאל, "לא הייתי צריך לשאול את זה?" הוא תהה לעצמו, לרגע הוא היה נראה מעט טיפש.

"אתם לא יודעים?" שאלתי אותם בזמן ששאלתי את עצמי למה השם 'מייקל' מצלצל לי מוכר. "אתם לא יודעים איפה הייתי? לא סיפרו לכם?"

"אנחנו כן יודעי-" הביישנית התחילה להגיד.

"לא נכון! אולי את יודעת," הוא הצביע עליה, "ואולי גם את ואת יודעות," הוא הצביע על אינגריד ועל הבלונדינית, "אבל אני לא יודע, הן לא אמרו לי כלום על זה." הוא שילב ידיים בכעס.

"הייתי בבית-חולים." לא תכננתי למתוח אותו ולבזבז לו את הזמן.

"בבית-חולים? מה עשית שם?" פניו החלו להיות מבוהלות, "מנת יתר?" הוא שאל מיד.

"מה?" לא הבנתי, "מה זה מנת יתר?"

כולם פרצו בצחוק, כאילו עכשיו שאלתי שאלה על המובן מאליו. "מה הם עשו לך שם?" הבלונדינית שאלה.

"בדקו שהכול בסדר אצלי." עניתי לה ושובל חדש של צחוק התחיל. הייתי היחידה שלא ניסתה להחזיק את הצחוק שלה בפנים. מהסיבה הפשוטה שאותי דבר מזה לא הצחיק. הרגשתי כאילו הם צוחקים עלי, לועגים לי. הרגשתי כמו משוגעת שברחה מהמחלקה לחולי הנפש בבית-החולים.

"ועכשיו באמת. למה לא סיפרתן לי כלום?" מייקל, הנער המזויף, שאל אחרי שמקהלת הצחוק הפסיקה לשיר.

"לא נתנו לנו לבקר אותה, אז פחדנו שנאכזב וסתם נעורר דאגה." הביישנית אמרה.

"דאגה? את צוחקת נכון? אני כמעט התחרפנתי מדאגה. לא היה לי מושג איפה היא. הלכתי אליה עד לבית ואימא שלה לא רצתה להכניס אותי. הייתי פחות מודאג אם הייתי יודע איפה היא..." הוא דיבר מהר, רק כשסיים הוא לקח נשימה עמוקה. זה היה נשמע כאילו הוא לא סיים לדבר ויש לו להגיד עוד משהו, אבל השתיקה אחר-כך העידה כי שם בדיוק הנאום שלו נגמר.

חשבתי על הקשר שיכול היה להיות לו עם קנדל, אם הוא כל-כך דאג לה. מה היה ביניהם?

"אני עדיין לא הצלחתי להבין מה עשית בבית-חולים, מה קרה שהיית שם כמעט חודשיים?" שאל איזה נער שלא ראיתי בתמונות ברשת החברתית. או שהוא היה ולא הבחנתי בו.

"לכן לא סיפרו?" שאלתי את שלושת הבנות.

"לא." אינגריד השיבה במבט מסוקרן. לרגע הרגשתי כהופעה חיה, אני עומדת ומציגה ומידי פעם משתפת את הקהל. זה קצת הלחיץ אותי לחשוב על זה, שאני מרכז העניינים. כולם נועצים בי מבט מרוכז, טעות אחת ואכלתי אותה, הם יבקשו החזר כספי.

"אני..." עצרתי ולקחתי נשימה עמוקה כשהצלצול התפרץ ככה והבהיל אותי, אני צריכה להתרגל אליו. "אנחנו מאחרים." אמרתי להם, "לשיעור השישי."

"אז?" אינגריד גיחכה, "אנחנו לא באים לשיעור השישי."

"למה? יש משהו מיוחד שגרם לזה?" לא הבנתי.

"כן!" הבלונדינית צחקקה, "את משהו מיוחד שגרם לזה!"

"אז למה היית בבית-חולים?" נער אחד שאל, גם אותו לא זיהיתי ברשת החברתית.

הייתי מספרת להם, אבל למען האמת, קצת חששתי שלהעביר להם את הידיעה  כי אני לא מזהה אף-אחד מהם היא טעות איומה.

"אני לא הבנתי בעצמי... לא זכרתי איך הגעתי לשם מלכתחילה." אמרתי, בדו משמעית, שכל אחד יבין מכך מה שהוא רוצה.

"בטוח יותר מידי אלכוהול." מייקל העיר.

"למה אתה חושב ככה?" שאלתי אותו. אני? אלכוהול? קנדל הייתה שותה?

"בפעם האחרונה שראיתי אותך זה היה יום שישי בערב, והייתה מסיבה קצת... פרועה." הוא פלט נחרת צחוק. עיניו העלו זיכרונות. גם אני נזכרתי במשהו, בתמונה ההיא, מאותו שישי.

"היינו אמורים להיפגש בשבת, דרך אגב. את דאגת להבהיר לי את זה." הביישנית אמרה.

"כן... חיכינו לך, ולא ענית לטלפונים, השתגענו מדאגה." הבלונדינית הוסיפה.

"ואז אמא שלך התקשרה." אינגריד אמרה את זה בנימה עצובה, כאילו היא נזכרת באירוע כואב. "היא אמרה שאת בטיפול נמרץ ולא נתנה לנו אפילו לשאול שאלות."

"בת'אני הרגישה רע עם עצמה, היא חשבה שכעסת עליה. ואז אחרי שאימא שלך סיפרה לנו היא הרגישה אפילו רע יותר, שהיא השוואתה את הכעס שלך עליה לדבר כמו זה." הבלונדינית אמרה, לא הייתי בטוחה אם בנימה לגלגנית. חיפשתי מישהי שעלולה להיות בת'אני, אבל לא היה לי מושג.

"לא, זה לא נכון." הביישנית העירה, "את לא גורמת לי להרגיש רע אף-פעם." היא חייכה. אז הביישנית היא בת'אני! אני אוהבת איך שהכול מתחבר לי פתאום. הגבתי על תמונה בה היא לא הופיעה שהיא חייבת לבוא בשבת, שלא תבריז כמו בשישי. כלומר, דאגתי להבהיר לה את זה, בדיוק כמו שהיא אמרה. ואז היא חשבה שאני כועסת עליה כי לא באתי לפגוש אותן בשבת.

הם המשיכו לדבר ולהעיר. משם שוב חזרתי לא להבין כלום, גם לא ממש הקשבתי. פשוט צחקתי כשצחקו, ושתקתי כששתקו. אבל כשכולם נעצו בי מבט המחכה לתגובה מצדי, שאלתי "מה?" ועניתי על השאלה שחזרו עליה.

רק אחרי כמה דקות שמתי לב לכך שמייקל הזייפן נעלם. את אף-אחד זה לא עניין, בכל אופן. כמה מוזרים אנחנו, בני-האדם, חשבתי.

זה היה הפרק העשירי :)

אם משהו לא מובן, לא מסתדר עם העלילה, תגידו לי.

עכשיו אני בנקודה שקצת קשה לזכור הכול בדיוק כמו שהוא, אז אם אתם רואים משהו שטיפה לא נכון או לא נשמע נכון, תגידו. זה חשוב! אני מסכמת לעצמי נקודות חשובות, יש לי תיקייה שלמה לזה, אבל לפעמים אני מתבלבלת בכל-זאת ^^"

תודה ושבוע טוביק ♥

<לפרק התשיעי||לפרק אחד-עשר>