בלוג.

בזמן האחרון אני ניתקלת בהמון מקרים של גזענות... אולי זה בגלל שאני עובדת גם עם ערבים, ואולי זה פשוט ככה.

מה שהופתעתי לגלות, שאני דווקא נתקלת ביותר מקרים גזעניים מהצד של הערבים- כלומר גזענות כלפי.

ומה שעוד יותר הפתיע אותי-שאותם מקרים דווקא באים מאותם אנשים שאני עובדת איתם.

בכל כוחי אני מנסה בעבודה לשים את כל המצב הבטחוני בצד, לבוא בהרגשה טובה וגם מצפה לחזור כך. המצב לא קל לאף אחד. לא לי, ובטח שלא גם להם. אני לא מצפה מהם להיות מאושרים בימים אלו-כי גם אני לא מאושרת, אפילו רחוקה מזה...

אתמול בבוקר אחרי כשעה שהגעתי לעבודה הודיעו על החייל שנהרג... כאב לי מאוד, שכן נושא חללי צה"ל קרוב אליי מאוד, ואני מניחה שגם לרבים מאוד מאזרחי מדינת ישראל. חשוב לי לציין שכואב לי על כל הרוג ופצוע במבצע הזה, לא משנה מאיזה צד הוא. אז עולה בי השאלה, באיזה זכות, באמת באיזה זכות יש להם את האומץ להגיד "טוב מאוד שיהיו עוד הרבה כאלה"??? איפה האנושיות שלכם??? משפחה שלמה נהרסה כרגע, כואבת, עצובה. ואתם מגיבים ככה? 

באיזה זכות, יש לכם את החוצפה להוציא את הכעסים שלכם עליי? אני אשמה במצב? למה להיות גועליים. אני, שלפני שבועיים הייתי אולי החברה הכי טובה שלכם, לא עשתה לכם מאומה. ואתם מוציאים עליי את זה?

מצד אחד אני מבינה לליבם. הם מבולבלים, ולא יודעים מה לעשות, באיזה צד הם. זה קשה. אבל שום דבר בעולם, שום הסבר, שום תירוץ, לא יכול להצדיק את המילים הקשות שאמרו אתמול על החייל שנהרג. 

יומיים אני מבואסת, יושבת בבית. לא יוצאת. אין חשק לכלום, המבצע הזה מבאס את כולם ואין כוחות. רק לעבודה הולכים-כי חייבים.

אני מאוד מקווה שבקרוב הכל יעבור, והכל יגמר, ויהיה כבר שלום, ונוכל לחיות אחד עם השני בלי שום מתחים ובלי שום גזענות, כי כבר נגמרו הכוחות, נגמרו....