מאז שהייתי קטנה לא אהבתי שחברות שלי היו באות אליי. תמיד פחדתי שיהיה אצלי משעמם או שהן לא יאהבו את האוכל.
מין חוסר ביטחון כזה. אבל מאוד הייתי אוהבת לצאת מהבית ותמיד רציתי לישון אצל חברות שלי.
אתמול חברה שלי התקשרה אליי ושאלה אותי אם אני רוצה שהיא תבוא לישון אצלי.. רציתי לענות לא . אבל לא היה לי נעים, בכל זאת אני הלכתי לישון אצלה פעם אחת .. בכל מקרה אמרתי לה שאני לא יודעת, לא בטוחה וכו' וכו'. אבל היא התעקשה ואמרתי בסדר.
התחרטתי על זה כמעט מיד. הדבר שאני * הכי * מפחדת ממנו במצבים חברתיים הוא שתיקה מביכה. זה נוווווורא מלחיץ אותי. ומצב כזה נוצר בקלות שאת מעבירה לילה שלם עם חברה.
בקיצור היא הגיעה אליי והיה בסדר.. ודיברנו הרבה על היום הולדת שלה. אמרתי לה שכמה מהחברות שלה אמרו שהן לא יגיעו.. זה אחד הדברים שחירבנו לה את מצב הרוח. כמו שרק אני יודעת, כשהיא יצאה מהבית שלי היא כבר הייתה עצבנית ורצתה לבכות. זאת הייתה אשמתי בדרך עקיפה. באמת שאני טיפשה. גרמתי לה להיות לחוצה לגבי יום ההולדת שלה הרבה יותר ממה שהיא הייתה, וזה רק בגלל שפחדתי משתיקות מביכות והעדפתי לדבר על כל דבר מאשר לשתוק.
רק חיכיתי לרגע שהיא תלך. כשהרגע הז הגיע, הרגשתי הקלה. לא צריך יותר לחשוב על נושאי שיחה, לא צריך יותר להיות לחוצה, לא צריך לנסות להוכיח שום דבר לאף אחד. שקט הוא כבר לא דבר מביך. רק אני והשקט שלי.
הלוואי שהייתי יודעת למה אני ככה. אף פעם לא הייתי כזאת. אוף. אוף. אוף. אבל מצד שני, מה אכפת לי אם זה מרגיש לי טוב?
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
