לחשוב מחוץ לממ"ד

התבכיינות מקו העימות:

דּוֹר הֹלֵךְ וְדוֹר בָּא, וְהָאָרֶץ לְעוֹלָם עֹמָדֶת. וְזָרַח הַשֶּׁמֶשׁ, וּבָא הַשָּׁמֶשׁ; וְאֶל-מְקוֹמוֹשׁוֹאֵף זוֹרֵחַ הוּא, שָׁם. הוֹלֵךְ, אֶל-דָּרוֹם, וְסוֹבֵב, אֶל-צָפוֹן. כָּל-הַדְּבָרִים יְגֵעִים, לֹא-יוּכַל אִישׁ לְדַבֵּר; לֹא-תִשְׂבַּע עַיִן לִרְאוֹת, וְלֹא-תִמָּלֵא אֹזֶן מִשְּׁמֹעַ. מַה-שֶּׁהָיָה, הוּא שֶׁיִּהְיֶה, וּמַה-שֶּׁנַּעֲשָׂה, הוּא שֶׁיֵּעָשֶׂה; וְאֵין כָּל-חָדָשׁ, תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.

רעש המסוקים כבר פה. הנה זה בא והנה שוב הכל מתחיל. ירינו עליהם, הם ירו עלינו, היינו חייבים להגיב ואז גם הם. נהרגו שם, נהרגו פה, יהרגו שם ויהרגו פה. שוב הסלמה בגבול הדרום, ושוב אנחנו מקללים את כולם. כמעט והספקנו לשכוח איך נשמעת שריקת הקסאם, ובאיזה רומנטיקה מהגיהינום מחריב הגראד בניין מגורים. כמעט ושכחנו כמה מקולל הוא רעש אזעקת הצבע האדום. התחושה האיומה של חרדה ממוות. חרדה לילדים, לסבתא ולסבא. חרדה לאימא וחרדה לאבא. חרדה לחתולה האישית שלי ולכלבה של השכנים. הם לעולם לא יגיעו למרחב המוגן בזמן. חרדה מהמוות שמרחף בשמיים, וחרדה מחתיכת המתכת הארורה.

בצהריים יהיה כתוב שנורו עשרים רקטות ועד הערב כבר יהיו שישים לכל הפחות. התמונות יהיו אותן תמונות שהיו בעבר ויהיו בעתיד. פעם זה נקרא עופרת יצוקה ופעם עמוד ענן. רוני דניאל יקבל את הבמה ויוכיח אותנו על אומץ ליבו. כוחות הצבא והעורף יפטרלו ברחבי שדרות ויראו לנו איפה נחת הטיל. יהיו חורים בדשא, יהיו במדרכות ויהיו גם באבנים המשתלבות. פס צהבהב יסמל את מוקד הפגיעה וסביבו יעמדו תושבי עיירת הפיתוח, שדרות. הסטראוטיפים יעלו על נס והמרכז ירחם על הדרום. הצפון ירחם על הדרום והמרכז גם. קייטנה בחסות תאגיד וקייטנה בחסות אוליגרך, כולם נהנים. אירוח בצפון ואירוח במרכז. רק הקלישאות יישארו אותו הדבר.

שדרות אוי שדרות, שוב חזרת לכותרות. שוב כולם ירחמו על כולם ויגידו תודה לאל. תודה לאל על כיפת ברזל, ותודה מיוחדת גם לאיש סודו. אמיר פרץ, שר הביטחון הנפלא ביותר בהיסטוריה של מדינת ישראל. מי שצחק עליו כשהסתכל במשקפת, אוכל עכשיו את כובעו. עכשיו כולנו יודעים שהוא בעצם ראה שם את העתיד. שר התחבורה הוא גיבור השעה. כל כך מלא חמלה ונקי כפיים. כל כך מתחשב ונטול אינטרסים. ככה פתאום, שלושה חודשים חינם ברכבת.

בערוץ 10 ו-2 כבר יושבים הגברים מסביב למעגל. כרגיל, לרובם יש בטן גדולה וקול סמכותי. הם ידברו עם הילת ניסיונם הצבאי ועם פאתוס של מפקדים לפקודים. אתם יכולים להיות רגועים, אתם האזרחים בידיים טובות. "צה"ל יודע היטב את העבודה, ואם צריך גם יגייסו מילואים". אבירי השולחן העגול יסבירו לנו הכל והם שיגידו, למה זה מגיע לנו. הם ינגנו לנו על הוורידים וילחיצו אותנו אם רק יחפצו בכך. הם יעמיסו לנו על השכל מידע היסטורי ובעזרתו הם יסבירו מה נכון להווה. בטלוויזיה יופיעו ארבע או חמש תמונות קבועות ויחזרו על עצמן פעם אחר פעם. אנחנו כמובן נשב מהופנטים ונחכה לשמוע מה חדש בשביעייה. נחשוב לעצמנו שיהיה בסדר, ואפילו נגיד את זה אחד לשני. נאמין לביבי שיפסיקו להפציץ את שדרות, נשקר ונקווה לטוב.

כתבי העיתונאות שוב יחלשו על העיר המסכנה ויחפשו קצת אקשן של זמן אמת. הם יחושו אמיצים ויקראו לעצמם עיתונאי מלחמה. הם ימכרו לנו את הסיפור הבנאלי ביותר שכבר שמענו פעמים רבות בעבר. מישהו או מישהי ינצלו ברגע האחרון בזכות החלטתם האמיצה לברוח למרחב המוגן. הם יראיינו מזרחים, קשישים ויעשו מאמצים אדירים גם למצוא עולים אחרים. הם יחפשו את הסבתא שנשארה לבד ויחשפו מחדל עצום. בפיקוד העורף יגידו שהם עושים הכל אבל ישנם כאלו שפשוט מסרבים לשתף פעולה.

ובקיבוץ כמו בקיבוץ, גם פה כבר כולם מתורגלים. הילדים יודעים מתי לבכות ומתי לבכי כבר אין תועלת. המדרכות ריקות מאדם ודממת אלחוט אופפת את האזור. אבל הדממה הזו כל כך רועשת, בצורה שקשה להסביר. לי היא עושה בחילה ולשכן סיוטים בלילה. האחד הופך פתאום לאלים והאחר נוקט בשתיקה. אנשים רצים בין הבית לכלבו ובין חדר האוכל למפעל המקומי. אי אפשר לדעת איפה הוא יתפוס אותך, המוות הזה. הסלולרי גדוש בהודעות שמשתנות כמו מזג האוויר של העונה הנוכחית: להיכנס למרחב מוגן, ולצאת ממרחב מוגן. לשהות דקה ממרחב מוגן ולשהות רק חמש עשרה שניות ממנו. יש לימודים, אין לימודים.

ובזמן שאני יושב וכותב, יושב גם נתניהו ומאזין ליועצים. אחד מומחה לפת"ח והשני לחמאס. בחדר יושבים גם נציגי השב"כ. מפאת הסודיות הם ממעיטים בדיבור. אנשי המודיעין מכינים עוד "בנק" של מטרות והמנקה משתדלת שלא להאזין לשיחה. כן לתקוף או לא לתקוף, זאת השאלה. אם נתקוף יקרה ככה ואז ככה ובסוף גם ככה. אם לא נתקוף אז בטוח יקרה ככה וככה ובסוף גם נצא חלשים. איך זה יגמר כולנו שואלים. איך זה יגמר. מתי יפסק הסבב הנוכחי ויתחיל הסבב הבא. אך אל לנו להיות מודאגים, בעוד כמה ימים הכל יגמר ותחזור השגרה. לפחות עד לפעם הבאה. כשנגיע לקלפי כבר נשכח מה היה.