עד שלא יהיה יותר את מה

ולשנות ולסדר ולארגן עוד טיפה

בשביל התקווה הקטנה

שאצליח לקחת עוד נשימה

אחת

ומה אני בכלל עושה פה

ואיך הכתיבה הזאת מחזירה אותי שוב

לגיל 15

שהכל פשוט יוצא,

בלי לחשוב כמעט בכלל

אני מקיאה מילים על המקלדת

רק כדי שאוכל לחשוב

טיפה יותר

מסודר

וזה לא עוזר

לא משנה כמה פעמים 

אני מנקה

את החדר

את הגוף

את המחשבות

עדיין אני מרגישה

שאני לא מצליחה לראות

מעבר לצעד אחד

קדימה

אז אני פשוט יושבת

ומקווה שהגיבוש של הרגש 

למילה

יעזור לי להסיר מעליי

את הבלאגן

-

בנימה זו,

עדיין יש פה מישהו?