"לקחתי את האוטו" כתבתי פתק ושמתי אותו על השולחן. כשאני כבר בדרך אל השער, אני שמה את הפלאפון על שקט.
נכנסתי אל האוטו והתנעתי כשאני קופאת מקור.
המעיל שעליי לא מחמם במיוחד, והגשם בחוץ רק הרטיב לי הפלאפון שהרגע חזר מתיקון.
הגשם הועיל לי בדבר אחד, ניקה לי את האוטו כמו שרציתי. אך האדים מפריעים לי לראות מי יעמוד מאחוריי כשאני אצא ברוורס מהחניה.
שמתי שיר, את השיר האהוב עליי. הפעלתי את המזגן שיפשיר אותי מהקור הזה, רק הוא יכול לחמם אותי באמת מאז שעזבת.
אני נאנחת כשאני חושבת עליך. המחשבות עליך מעייפות אותי מאוד.
אני מנסה לנהוג מבלי לחשוב עליך, כי אני יודעת שיום יבוא ואני אעשה תאונה מהמחשבות ולא מהריכוז בנהיגה.
הדמעות עולות לי מהזיכרון היחיד והכואב שיש לי ממך. מהפרידה המאכזבת שלנו.
אני משתדלת לא לבכות, הדמעות תמיד מטשטשות לי את הראייה.
אני נוהגת. בלי סוף. נוהגת ואני לא יודעת לאן.
עוברת כיכר, ועוד כיכר, נכנסת לצומת, ואחריה לשכונה לא מוכרת. הכל בסביבת היישוב שלי.
תמיד אני מופתעת לגלות עוד מקומות חדשים שלא ידעתי עליהם.
אבל אז מגיע השלב שאני עוברת ליד הבית שלך, זה השלב שדופק לי הלב, בציפייה שתצא מהבית ואני אראה אותך.
הרי הזכרונות עליך לא מפסיקים.
איך הייתי בשבילך עוד סתם אחת... הראית לי כמה הכל נכון בנינו בהתחלה, ואחר כך הכל התגלה כשקר אחד גדול.
'אתה בדיוק כמו האקס שלי' תמיד חשבתי על זה.
התנהגת כמוהו, במיוחד בחודש וחצי האחרון.
אהבתי אותנו... אהבתי כל חלק אצלך... אהבתי, אבל תמיד היה לי ספק שיש פה משהו שהוא לא אמיתי. לא אנחנו. לא אני.
אני עדיין נוהגת, כשהדמעות כבר זלגו מעיניי, אבל אני לא מסוגלת להפסיק לבכות.
השארת בי רק צלקת וחוסר אמון בבאים אחריך, ואני תמיד חושבת אם גם אתה מתגעגע ואם אני חסרה לך כשאתה חוזר לסופ"ש ארוך.
האם זה עדיין קל לך לעבור יום מבלי לראות אותי כמו שהיה לך קל אז?
האם טוב לך איפה שאתה נמצא? שאני כבר לא לוחצת עליך כמו שאמרת.
האם אתה נהנה כמו שאמרת לי? שרצית להנות לפני גיוס?
האם אתה יושב במכללה שלך, בכיתה שלך, וחושב האם אני אשלח לך הודעה היום?
אני מתארת לעצמי שלא.
אני עוצרת ברמזור הבא, והגשם מתחזק. המחשבות עליך מתחזקות ככל שהגשם מתחזק יותר,
המגבים נראים כאילו הם לא עומדים בקצב של הטבע,
והרוחות הן מאוד קרות, אך אני שמחה שהחלונות מספיק חזקים כדי לבלום את הרוח שתיתן לי הרגשה של קור כמו שיש לי עכשיו בלב.
אני מרגישה נבגדת, מרגישה במקום נוראי. שלא בא לי אף אחד. אפילו אותך.
הראות מטושטשת, כמו עיניי המבריקות מהדמעות. השירים התחלפו בהתאם למצבי, ואני מתחילה לאבד שליטה על האוטו.
אני מתייצבת חזרה, אך הרוחות מגבילות אותי בהתייצבותי.
החלטתי לחנות בשול, אין הרבה חניות במקום שאין לי מושג איך קוראים לו אפילו.
אני באוטו. בחימום. כשהגשם לא מפסיק כמו הדמעות שלי שלא מפסיקות.
תמיד חשבתי איך זה להיות בלעדיך, ולא הצלחתי להאמין שזה יקרה.
המחשבות של כמה הייתי פתטית, ואיך נתתי לך להיכנס לי ללב ככה ואיך אני לא אתן לאף אחד להיכנס רגע, גורמות לי לשנוא את עצמי יותר.
לא מאמינה על עצמי כל פעם מחדש ועליך במיוחד, שנפרדת ממני בכזאת צורה, ואחר כך המשכת כאילו בחיים לא הייתי חלק מחייך.
בילית, יצאת, חברים, בנות... כאילו מעולם לא הייתי איתך וחלק ממך.
אני יוצאת מהאוטו, רוצה להרגיש את הגשם שוטף אותי מהכאב, את הגשם מתמזג עם הדמעות שלי.
הפלאפון מזמן על שקט, ואני מסתכלת על המכוניות שעוברות אחת אחרי השנייה.
ואני חושבת, האם אני עדיין יחסר לך כשאני כבר לא אהיה כאן?
אני מחליטה לצעוד לעבר הכביש. צעד קטן ומחשבה אחת גדולה על החיים.
מחליטה לעשות עוד צעד, הפעם קטן יותר. והמחשבה הזאת היא עליך.
הצעד הבא היה על המשפחה... אבל אני פשוט לא יכולה להישאר ככה יותר ולסבול יותר. שיבינו אותי... חשבתי לעצמי.
הצעד האחרון היה על עצמי... כשאני כבר צועדת בכביש.
האור משמאלי מסנוור אותי במיוחד, והצפירות והחריקות מתחזקות שוב ושוב,
אני כבר באמצע הכביש, והמכונית מתקרבת אליי.
אוטו גדול וירוק, זה מה שאני זוכרת בשנייה הזו.
"לקחתי את האוטו" כתבתי פתק ושמתי אותו על השולחן. כשאני כבר בדרך אל השער, אני שמה את הפלאפון על שקט.
נכנסתי אל האוטו והתנעתי כשאני קופאת מקור.
המעיל שעליי לא מחמם במיוחד, והגשם בחוץ רק הרטיב לי הפלאפון שהרגע חזר מתיקון.
הגשם הועיל לי בדבר אחד, ניקה לי את האוטו כמו שרציתי. אך האדים מפריעים לי לראות מי יעמוד מאחוריי כשאני אצא ברוורס מהחניה.
שמתי שיר, את השיר האהוב עליי. הפעלתי את המזגן שיפשיר אותי מהקור הזה, רק הוא יכול לחמם אותי באמת מאז שעזבת.
אני נאנחת כשאני חושבת עליך. המחשבות עליך מעייפות אותי מאוד.
אני מנסה לנהוג מבלי לחשוב עליך, כי אני יודעת שיום יבוא ואני אעשה תאונה מהמחשבות ולא מהריכוז בנהיגה.
הדמעות עולות לי מהזיכרון היחיד והכואב שיש לי ממך. מהפרידה המאכזבת שלנו.
אני משתדלת לא לבכות, הדמעות תמיד מטשטשות לי את הראייה.
אני נוהגת. בלי סוף. נוהגת ואני לא יודעת לאן.
עוברת כיכר, ועוד כיכר, נכנסת לצומת, ואחריה לשכונה לא מוכרת. הכל בסביבת היישוב שלי.
תמיד אני מופתעת לגלות עוד מקומות חדשים שלא ידעתי עליהם.
אבל אז מגיע השלב שאני עוברת ליד הבית שלך, זה השלב שדופק לי הלב, בציפייה שתצא מהבית ואני אראה אותך.
הרי הזכרונות עליך לא מפסיקים.
איך הייתי בשבילך עוד סתם אחת... הראית לי כמה הכל נכון בנינו בהתחלה, ואחר כך הכל התגלה כשקר אחד גדול.
'אתה בדיוק כמו האקס שלי' תמיד חשבתי על זה.
התנהגת כמוהו, במיוחד בחודש וחצי האחרון.
אהבתי אותנו... אהבתי כל חלק אצלך... אהבתי, אבל תמיד היה לי ספק שיש פה משהו שהוא לא אמיתי. לא אנחנו. לא אני.
אני עדיין נוהגת, כשהדמעות כבר זלגו מעיניי, אבל אני לא מסוגלת להפסיק לבכות.
השארת בי רק צלקת וחוסר אמון בבאים אחריך, ואני תמיד חושבת אם גם אתה מתגעגע ואם אני חסרה לך כשאתה חוזר לסופ"ש ארוך.
האם זה עדיין קל לך לעבור יום מבלי לראות אותי כמו שהיה לך קל אז?
האם טוב לך איפה שאתה נמצא? שאני כבר לא לוחצת עליך כמו שאמרת.
האם אתה נהנה כמו שאמרת לי? שרצית להנות לפני גיוס?
האם אתה יושב במכללה שלך, בכיתה שלך, וחושב האם אני אשלח לך הודעה היום?
אני מתארת לעצמי שלא.
אני עוצרת ברמזור הבא, והגשם מתחזק. המחשבות עליך מתחזקות ככל שהגשם מתחזק יותר,
המגבים נראים כאילו הם לא עומדים בקצב של הטבע,
והרוחות הן מאוד קרות, אך אני שמחה שהחלונות מספיק חזקים כדי לבלום את הרוח שתיתן לי הרגשה של קור כמו שיש לי עכשיו בלב.
אני מרגישה נבגדת, מרגישה במקום נוראי. שלא בא לי אף אחד. אפילו אותך.
הראות מטושטשת, כמו עיניי המבריקות מהדמעות. השירים התחלפו בהתאם למצבי, ואני מתחילה לאבד שליטה על האוטו.
אני מתייצבת חזרה, אך הרוחות מגבילות אותי בהתייצבותי.
החלטתי לחנות בשול, אין הרבה חניות במקום שאין לי מושג איך קוראים לו אפילו.
אני באוטו. בחימום. כשהגשם לא מפסיק כמו הדמעות שלי שלא מפסיקות.
תמיד חשבתי איך זה להיות בלעדיך, ולא הצלחתי להאמין שזה יקרה.
המחשבות של כמה הייתי פתטית, ואיך נתתי לך להיכנס לי ללב ככה ואיך אני לא אתן לאף אחד להיכנס רגע, גורמות לי לשנוא את עצמי יותר.
לא מאמינה על עצמי כל פעם מחדש ועליך במיוחד, שנפרדת ממני בכזאת צורה, ואחר כך המשכת כאילו בחיים לא הייתי חלק מחייך.
בילית, יצאת, חברים, בנות... כאילו מעולם לא הייתי איתך וחלק ממך.
אני יוצאת מהאוטו, רוצה להרגיש את הגשם שוטף אותי מהכאב, את הגשם מתמזג עם הדמעות שלי.
הפלאפון מזמן על שקט, ואני מסתכלת על המכוניות שעוברות אחת אחרי השנייה.
ואני חושבת, האם אני עדיין יחסר לך כשאני כבר לא אהיה כאן?
אני מחליטה לצעוד לעבר הכביש. צעד קטן ומחשבה אחת גדולה על החיים.
מחליטה לעשות עוד צעד, הפעם קטן יותר. והמחשבה הזאת היא עליך.
הצעד הבא היה על המשפחה... אבל אני פשוט לא יכולה להישאר ככה יותר ולסבול יותר. שיבינו אותי... חשבתי לעצמי.
הצעד האחרון היה על עצמי... כשאני כבר צועדת בכביש.
האור משמאלי מסנוור אותי במיוחד, והצפירות והחריקות מתחזקות שוב ושוב,
אני כבר באמצע הכביש, והמכונית מתקרבת אליי.
אוטו גדול וירוק, זה מה שאני זוכרת בשנייה הזו.
אבל הדבר היחיד שחשבתי עליו מיד לפני שהיא התנגשה בי, על כמה שאני אוהבת אותך ואני מצטערת שאני לא מספיק טובה בשבילך.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
