שברים
הקדמה
קוראים לי שני אני בת 19 וחצי , משרתת את המדינה אני , בקרבי אמא שלי לא ראיתי אותה מאז שהייתי בת שמונה.
היא עזבה היא עדיפה את החבר שלה עלי!
-עבר-
"שני חמודה שלי. "כן אמא? "שאלתי אני אוהבת אותך מאוד אבל החיים לא מאפשרים לי להיות איתך להרבה זמן". אמרה בקול עצוב.
"חמודה שלי תבטיחי לי שתמיד תגני על עצמך , ותישמרי על עצמך. אמרה " אמא למה את אומרת את זה לאן את הולכת את אומרת שאת לא תהיי איתי"? אמרתי בוכה.
"ילדה חמודה שלי על תבכי אני אחזור על תפחדי הפעם, כל הזמן היא מי שהשמור אלייך חמודה שלי". הסתכלתי על אמי יוצאת מהחדר אמא על תלכי צרחתי בכיתי אבל כלום לא עזר
-חזרה להווה -
אבל כלום לא עזר אני זוכרת שהתעוררתי למחרת , לא ראיתי לא את אמי ולא את החבר שלה.
אז הבנתי שהיא עזבה איתו כי הוא הפעם לא רצה אותי הוא כל הזן אמר לאמי שתישלח אותי לפנימייה.
אבל היא אהבה אותי כך חשבתי אבל טעיתי .
אין לי חבר טוב עם איך שאני נראת !
איך היה לי כל הזמן אני אומרת לי שאני מכוערת. אף אחד לא הרצה אותי למרות שאומרים לא שאני יפה , אבל הם חברים הם רק רוצים לשפר את הרגשה שלי.
אני לא מאמינה לאף אחד, כולם צבועים כך חייתי כל חיי ואבא שלי נפטר שאני רק נולדתי לא הצלחתי להכיר אותו.
כול חיי הם נגמרים בכך שמשהוא אחר עוזב אותי.
-עבר-
"לא על תיכחו אותי אני רוצה להישאר אמא שלי תחזור היא אמרה שהיא תחזור".
תעזבו אותי צרחתי, בכיתי נעשיתי להתנגד.
" שתקי ילדה אמא שלך לא תחזור." אמר בקול קר המילים נתקעו לי , היא עזבה היא לא תחזור הפעם אמר שוב ועכשיו שתקי ועל תתנגדי.
-הווה-
ובסופו של דבר נכחו אותי למקום מוזר מקום מפחיד שכולם צחקו עלי איימו עלי , הרביצו לי.
נכחו אותי לבית יתומים שהכריחו את הילדים להרביץ אחד לשני זה היה הכיף של המנהל
לראות את התעללות הזו . ומי שהיא בורח היו הורגים אותו.
כי פחדו שהלך ויגיד לאנשים ויעצרו אותו .
ורק בגיל 18 התחלתי לחיות הצבא זה מה שהציל אותי מהדבר הנוראי הזה כל חיי היו לי צלקות מהבית
יתומים, ואמא שלי כל חיי מורכבים מפחדים ושנא כאב .
בבלוג זה
בכל הבלוגים
