כשיש מה להגיד

מפלצת הכתיבה של סבא, מכונת הכתיבה של סבא, עומדת בדיוק באותו המקום ובאותה הפוזה כבר חמישים שנה. לפעמים אני מנגן עליה, שירים למגירה, סיפורים לנשמה. מכונת הכתיבה של סבא אהובה מאוד על הנכדים, ש-כל היום מקשקשים בה ומקשקשים. "אתמול היה לי יום נפלא," כותב נדב בהתלהבות יתרה, "הלכתי עם סבא לגן-החיות, וראיתי זאבים ונמרים, ואפילו חמור עם פסים. הייתה שם קרנפית מאוד נחמדה, שהאכילה אותנו בתותים מהקרן שלה. חוץ-מזה סבא נורא נחמד שנתן לי לכתוב על מכונת הכתיבה של סבא שלו, ואולי יום אחד כשאני אהיה סבא, המכונה תהיה שלי, ואתן לנכדים שלי לכתוב בה דברים. אבל דברים יפים." ואז הוא קורא - "סבא, סבא, בוא תראה מה כתבתי!" "יפה מאוד," אני אומר אחרי שאני קורא. "לא נורא שלא ידעת שלחמור עם הפסים קוראים ז'ברה." "ז'ברה, ז'ברה..." הוא מטעים את המילה, "סבא, זו מילה מצחיקה!" "גם הז'ברה היא מצחיקה," אני אומר, והוא צוחק בתשובה. ואז יושבת נטלי ומתחילה להקיש - "אני שונאת את יום ראשון בבוקר, בעיקר כשחורף וקר. כל יום כמעט צריך ללכת לבית-הספר, וזה כואב לי בישבן. אני רק בכיתה ב', אבל אני צריכה להיות בכיתה 12 שנים! שזה המון! והכיסאות לא נוחים, וקשה לקרוא מהלוח, והילדים כל הזמן מציקים! ארז השמן משך לי פעם בצמות עד שירדו לי דמעות! והמורה כל הזמן צועקת, ואני לא מצליחה ללמוד. ניסים אמר שהוא אוהב אותי, אבל אני אוהבת את סבא, ויום אחד נתחתן. ומכונת הכתיבה הזאת תהיה שלנו. וזהו." ואז היא תולשת את הדף, ומצמידה אותו במגנטים למקרר, ואומרת אני כבר עייפה מהלימודים, אני צריכה שינה. ואני מושיב את שמוליק הקטן מול המכונה, ואומר לו לכתוב לאט ובלי שגיאות. אז הוא כותב - "סבא אמר לי לקטוב, לכתוב, לאט ובלי שגיעות.  שגיאות. אבל כל הזמן יוצאות לי שגיעות. אוף, שגיאות. כי אני רק בקיתה א', ועוד לו למדתי ממש לקטוב בלי שגיעות. אבל אני לומד, וסבא אמר שאני מתכדם, ואני מקנה מאוד בנטלי ונדב שיודאים לכתוב ממש יפא. אני אומר להם שילמתו אותי, אבל אף-פאם אין להם זמן. ילדים גדולים הם קאלה מרגיזים!" ואז הוא נותן לשולחן מכות ברגליים, ואומר סבא, אני לא חושב שכתבתי נכון. "לא נורא," אני אומר לו, "לך תשחק עם האחרים." ואני שומר את מה שכתב, כמו של האחרים, בתיבת הדפים הכתובים. כשהם יגדלו אולי יזכרו בי, שפעם היה להם סבא שהיה עושה איתם חיים משוגעים.