כשיש מה להגיד

גרמניה שאחרי המלחמה לא הייתה טובה אליי

עת השתחררתי הרופאים המליצו לי ביקור חודשי במרפאה,

באמת זה עושה לי טוב לראות אנשים עם נשמה כלואה

העין מטפטפת אדום ושחור וסגול,

והלשון מנופחת כמו בלון

למות - הם לא מרשים לי

הייתי צלופח, הייתי מדוזה, במעמקי ים האוקיינוס השקט

לא ראו את פניי, לא ראיתי אותי,

שיחקתי תופסת ומחבואים עם דגים גדולים עם שיניים

נפגשנו, היה זה יום רגיל, הכוח היה שביר

בלי מילים אני בוהה במצב הכללי של נפשי המתפרקת,

אסור למות - אבל מותר להתכלות לאט

כמו רוח ששוחקת אבן עד דק בחולות המדבר,

אפשר לנשום את אוויר ההרים הצוננים

את עוצמת עינייך, ואני עיניי בוהות

בכל סתיו וחורף ואביב וקיץ אני עומד על הפיגום

כשמגדל בבל ייגע בעננים, אני לא אהיה,

איך אדע ועודני ילד, זו חידה ותשובה לי אין

מפוחית ננשפת, ואני מלקט מעות,

כשאדע לא אהיה עוד ילד.