כשיש מה להגיד

עירומים במקלחות מחכים לזרם הקל של הצחנה שתשטוף את גופם

מודים על החיים האומללים שניתנו להם

מתפללים יומם וליל על דברים שאין להם צל של מושג בהם

מתכננים את המהפכה הבאה, או המיתה הבאה, 

או את שריפת עץ האורן הבא אליו קשורים כל התקוות

מיטות חולות וראשים חולים ולבבות עכורים,

מתים בשקט ובסבלנות

המים מהנהרות לא זורמים לשום-מקום,

רק לאין מוחלט בו הכול מתפזר בחלל

קוצים על הראש ונעליים מבריקות לכפות הרגליים,

החורף ממאיר מחלות כמו הקיץ,

כמו כל עונה חברתית שמרוחה על פני מסך הטלוויזיה

שורפים את הרגשות בלב כבשן של סמים ואלכוהול,

ונזרקים לאשליות של סרטים שמלמדים איך לחיות

בלילות באים כל הביעותים,

"חלומות מוזרים," הם אומרים,

אלו רק החלומות הישנים הקבורים שצועקים

בחברה ששורפת את הפרט כל יום, כל יום, בשיטתיות,

נותר לפרט להתנער ממה שהם אומרים ולעשות את הדברים,

גם אם הם ייחשבו למשוגעים

בעולם הזה אין שפויים

נהרות של כסף לא ירפאו את הלב החולה ולא יצללו את המחשבה.