כשיש מה להגיד

אז הוא קילף את העטיפה של הסוכריה, והכניס את הסוכריה לפה, מוצץ אותה כ-תוהה על טעמה. לא רע, הוא חשב, וניסה למצוץ אותה כמו שצריך, אבל משהו באישיות שלו לא יכל לשאת זאת, והוא ריסק אותה בשיניו. הוא העביר מבטו על פני האנשים העומדים בתור לקופה, ורשם לעצמו בלי לנסות לזכור יותר מדי מה הם קונים. לחם, גבינה, קוטג', חבילת ספגטי, אשל, בקבוק חלב מפלסטיק, קפה, תה, סוכר, מלח, סבון. אף-אחד לא קנה בקבוקי משקה קל, וזה היה לו מוזר קצת. מוכר המכולת עבד בלאות וביעילות. מילים הוחלפו פה שם, פשוט כי למה לשתוק כשאפשר לדבר. אבל המילים לא אמרו הרבה, והיו מנומסות, ומעט עצבניות ונפחדות. האנשים היו לבושים מאוד פשוט, חצאיות לבנות, חולצות עבות ושמנות, נעליים פשוטות, הנשים נשאו תיק קטן והגברים ארנק עור. אפשר היה להרגיש או לשמוע את המפתחות, הטלפון הנייד, ומיני דברים קטנים ואישיים שהסתובבו להן בתיקים, ולהם בכיסים, כשהם הוציאו את הכסף או כרטיס האשראי. לעתים היה נכנס ילד, וקונה אשל ולחמנייה, או אישה צעירה, סטודנטית, שקנתה ארבעה סיגריות בודדות מתוך הקופסה הפתוחה ששמר בעל המכולת. אדם קנה לחם ויוגורט, וגירד בקושי את הכסף מהארנק הקטן השחור שלו. הוא היה מוזנח מאוד, ובגדיו היו מוכתמים. זיפי זקן ושיער פרוע, ומבט שיכור וחסר-אונים. המוכר היה עסוק, והאיש הזה סחב לו בקבוק משקה קר, מוגז בטעם תות, כשהוא לא שם לב. אבל אני שמתי לב, ועלה בי חשד שהמוכר ראה במצלמה, אבל התעלם.