כשיש מה להגיד

גבר עומד לישון בבוקר-בבוקר. כל הלילה הוא עבד בדואר במיון מכתבים. הוא אפילו לא ממש מיין מכתבים, אלא סגר אותם בשקים המיועדים, עם הפרטים, ושלח אותם במגלשה לדוורים שעובדים קומה מתחת. מותר לעשן לפעמים בתוך האולם הגדול של מיון המכתבים, אבל אסור לפתוח מכתבים ולא חבילות, וכמובן לא "להעלים" אותם. בחוץ ירד גשם כל הלילה כולו כשהוא עבד, והוא חזר באוטובוס גונח כשהיא עוד הייתה ישנה. הוא התקלח מקלחת חמה ואכל משהו קל, שתה משקה קר, הציץ בטלוויזיה ונפגע, ניגן מוזיקה ונכנס למיטה לישון. הוא לא הצליח להירדם, כי היא התעוררה, ודיברה לעצמה, נשמעה הוזה וסהרורית, חשבה שהוא יישן. היא דיברה שהיא לא בטוחה שהיא כאן, ומה זה כאן בכלל. ואם היא מכינה קפה, היא באמת מכינה קפה? והגוף שלה הוא באמת שלה, והאם הוא בכלל קיים. ואולי הכול אשלייה, ואולי היא בכלל מתה, או חיה, או משהו באמצע. היא שלקה על אש חזקה ביצה קשה, פרסה אותה לחצי על הצלחת, והביטה מהופנטת בצהוב החלמון, מנסה להבין את טיבו ותפקידו. היא בזקה מלח ופלפל שחור טחון, ואכלה את כל מה שהיא הציבה מסביב לצלחת הביצה הקשה, חוץ מהביצה עצמה. הייתה שם גבינה שמנה, וגבינה רזה, ושמנת, וחמאה. היו שם מלפפונים חיים, ומלפפונים חמוצים, ופלפלים כבושים. היו שם לחמניות מתוקות, ולחמניות מלוחות, ולחם שחור ולחם לבן. היה שם גביע יופלה. כשהיא גמרה לאכול, היא הבינה שהתעלמה במתכוון או שלא מהביצה, והביטה בה בעניין. אז תפסה את שני חצאי הביצה הקשה, ובלעה אותם בבת-אחת, כאילו היא בולעת נשמה.

היא ישבה ופתחה מכתבים, והוא שכב במיטה עם הגב אליה, עיניו עצומות. הוא חשב שהיא חושבת שהוא יישן, אבל היא אמרה לו "אתה יכול לישון עכשיו," והוא נרדם.