כשיש מה להגיד

אני מצטער, כל-כך מצטער... שר מישהו ברדיו

אני חושב שגם אני הייתי מתנצל, אם הייתי יודע על מה

בינתיים אני אוכל קרקרים כמו קוסית אנורקסית,

כש-מה שאני רוצה באמת זה פיתה או לאפה מפוצצת פרגיות,

מ"סטקיית חצות" הירושלמית ב-50 שקל

אני יכול להכין לי פיצה, זה לא רע, אבל בלעתי פיצה שלמה אתמול

אחפש לי ארוחת שחיתות, או אולי פיצה בכל זאת

אני אוהב פיצה! פיצה אהובתי!

הפנים שלך נראות כמו פיצה, אני אוהב אותך!

תשמרי אותי לקיץ

כשהמרחבים יהיו פתוחים,

והלב קל, 

והמוח והנשמה צמאים

כי ברקבוביות העפר האלו, אני לא יכול לנשום

ואני לא יכול לאהוב, ולא לקחת ולתת

כי כשהלבבות ספונים בביתם מפאת הקרה,

הם לא פתוחים

ואין עם מי לדבר, גם לא איתי

כי ימי החורף מביאים איתם בדידות שלא יודעת לחלץ את עצמה

ואבן מכה באבן, וברזל בברזל,

ואין שום סיכוי לפתוח מניפה של רגשות

כי בקיץ הרגשות הומים ועולים כמו בלון הליום,

בעוד בחורף הם מושלכים בזוהמה בצד הדרך.

לא,

אני לא מוכן ג'ינג'יות צבועות,

בשביל הנשמה שלי מגיע לי גם אמיתיות.

לא,

בלונדיניות זה לא תחליף מספק,

אני משלם לך בנהרות של דם!

אין תמורה לאגרה.

"ברור שאתם משוגעים," אמר המורה הזקן שיצא לפנסיה, וחידד את העט שלו, "ולמה אתם משוגעים, אתם חושבים?" הוא שאל את הכיתה בעיניי שוטה זקן וערמומי, הנוער הביט בו בעיניים אדישות וקפואות, "כי המבוגרים כמונו משגעים אתכם!" הוא צחק, "המורים, ההורים, וכמובן אנחנו יוצרים לחצים חברתיים כדי שגם החברים והחברות שלכם ישגעו אתכם, אנחנו מגדלים פה דור משוגעים לתפארת. וכמובן, כשאתם משתגעים, אנחנו גורמים לכם לחשוב שזו אשמתכם."

אבא שלי נכנס לחלום כשישנתי והביא איתו קולה בבקבוקים מרובעים גדולים. זה היה מסוג הבקבוקים האלו שנראים כמו ג'ריקנים, שאפילו הידיות שלהם חלולות. אני אהבתי קולה בחלום, ורציתי לשתות את כל הקולה. אבא אמר לי ללא מילים שזו קולה משובחת באמת, לפני שקילקלו אותה לפני עשרות שנים כדי לחסוך עלויות. כשהתעוררתי, כל הרצפה הייתה מלאה מים זורמים, כמו נהר או נחל, עם דגים, צמחייה, אבנים והכול. אבא אמר שהוא החליט לשטוף את הרצפה כי היא מלוכלכת נורא, ואני שחיתי לקרש שצף על המים ולקחתי אקסל כדי להתעורר. חיפשתי ומצאתי את הסיגריות שלי, וישבתי על שרידי סירה טרופה, כשאני שותה ומעשן. הוא חזר עם חכה, והחל לדוג דגים מתוך המים שעל הרצפה. הוא היה מעלה דגים משתוללים, נותן להם מכה בראש, וזורק אותם לדלי מתכת. היה לו כובע כזה של דייגים וחיוך של דייגים, והוא אמר שהדגים האלה הם ממזרים אמיתיים.  

שמעתי פט שופ בויס

הייתי עצוב מאוד

פתאום חשבתי שעוד מישהו שומע עכשיו פט שופ בויס,

ושהוא לא עצוב בכלל

הוא אפילו שמח

ניסיתי לחשוב מה הוא עושה,

ואיך נראה לו העולם כשהוא שמח

בטח הלב שלו מלא אושר,

והוא אוהב את החיים

והוא מתרגש ומרגש כמו שהוא

ואני שומע את אותם השירים בדיוק,

ואני לא שמח

זה גרם לי להיות יותר עצוב

אז החלטתי לקפוץ מהחלון

חשבתי שגם אם אני אקפוץ,

ואמות למטה ברחוב,

האיש השמח ימשיך להיות שמח,

ואני אמשיך להיות עצוב.

אכלתי את הפיתה

נכון שזה גדול?

פיתה עם חומוס וסחוג ונקניק

אני אוכל לי בשושו את הפיתה וחושב לעצמי -

יש איזה איש זקן אחד בסין שמעולם לא שמע עליי,

ולא יודע כלל על קיומי

ובעצם שום-דבר שעשיתי במהלך חיי,

לא השפיע אף כזרת על מהלך חייו

הוא חי בדיוק-בדיוק אותו הדבר -

גם אם כלל לא הייתי קיים!

קיומי לא משפיע עליו כקליפת השום

פתאום הבנתי כמה חסר ערך אני,

יש אדם בסין שכלל לא הושפע מעצם קיומי...

לא משנה כמה אצרח וכמה אשתולל,

לאיש הסיני הזקן זה כלל לא יזיז!

הוא אפילו לא יידע!

לכן הבנתי שחיי לא שווים כלום

גמרתי לאכול את הפיתה,

לקחתי את האקדח שאני שומר במיוחד למקרים מעין אלה

פמפמתי אותו בכדורים, ותקעתי לעצמי כדור בראש

לפני שהפכתי מת, חשבתי -

האיש הזקן לא רק שלא יידע מעולם שהייתי קיים -

הוא גם לא יידע שקיומי הסתיים.

>>>>>>>>>>>>>>>>>>>

אחרי שהרגתי את עצמי,

החזרתי את האקדח למקום

עד למשבר הבא.

נשים גדולות מחקות אותי ונרדמות

אף גבוה עולה גבוה ויוצא מהתמונה

חתונות תלויות על הקירות

שכבות צבע על הקירות

להסיר את הספקות,

רק קצה של חוט זה שפחה של הבדידות

גוונים של אדום וטיול משפחתי לשוק צועני

כתמים של טרדות קפואים בפינות

סיפרה לי לפני השינה, אישה יפה במזוודה.