סליחה.

תל אביב מלאה בנשים עצובות, שהיו מביטות בי אסירות תודה, רועדות מפחד ומצפייה.
קל כל כך היה לשכנע אותן לאחוז בידי ולתת לי להוביל אותן אל הקצה.
אני לא יכול להאשים אותן, אני גם לא רוצה זה לא בטבע שלי.
אז פשוט הייתי מופיע אצלן, מושיט להן יד ארוכה,אצבעות פרושות והבעה נינוחה.
הן היו אוחזות בידי והייתי מוביל אותן לחלון,למרפסת,לגג.. תלוי באמצעים ובמיקום שלהן.
העבודה שלי לא הייתה קלה, היה הרבה ביקוש בתל אביב, עיר שמלאה בחלונות גבוהים מדי
ובבדידות המונית.  נשים בודדות שחייכו אלי אסירות תודה,שיכורות ומסוממות ממלמלות וצועקות על החוסר צדק
על הילדות האומללה שלהן, על העבודה הקשה שלהן.
הייתי מוביל אותן אל הקצה ואלה שהיו מתעכבות ומתחילות להתחרט הייתי מנשק אותן,מרפרף מהר על שפתיהן
גונב את נשימתם מספיג בתוכה ארס שגרם להן לשכוח למה לא ולזכור למה כן והן היו קופצות.
תקראו לי חולני אבל היה משהו יפהפה בצניחתם. כאילו הן עפות חופשיות אל תוך קורי העכביש העשויים מכבישים סואנים
מתרסקות בין אנשים ממהרים.

הכי קשה היה לי עם השקטות שנעצו בי מבט קפוא וקפצו.
עד כה היו לי רק 3 כאלו ואני כבר הרבה שנים בעסק בערך מאז שעזריאלי נבנה.
הסיפור שלנו הוא על אחת מהן.
סיפור חייה היה מורכב מהזבל האנושי שתוכניות ריאלטי ניזונות ממנו.
אתם יודעים.. אם חד הורית,מצוקה כלכלית,אונס,אלימות,סמים ומחלות נפש.
"עברתי הכל בחיים חוץ מאונס באוטובוס" היא אמרה פעם לאיזה בחור, בחור נחמד דווקא
אבל הם רק התחילו לצאת והיא הייתה שיכורה ולמחרת בבוקר ברחה וניתקה איתו קשר
במשך חודש הענישה את עצמה על המשפט הטיפשי שפלטה.
היה לה קשה בתל אביב אבל אמרו לה שרק ככה היא תצליח כי שם יש עבודה והרבה אנשים וזה מקום מתאים לצעירים.
הכדורים שנתן לה הרופא כבר לא השפיעו והרגשות היו מציפים אותה בכול סמטה, מכלים אותה מהר מדי.

אחר כך גם מת לה הדג שנתנה לה הפסיכולוגית שלה,היא לא כל כך התלהבה מהדג אבל כיבדה יצורים חיים ואת הפסיכולוגית.
היא כבר תקופה מרגישה ריקה,כמו האקווריום העגול והריק של הדג המת שלה.
בהתחלה היא הייתה בדיכאון,היא לא באמת ידעה רק הרגישה רע וכולם מסביב אמרו לה שזה דיכאון.
וגם ירדה הרבה במשקל, ביחד עם המשקל הלך הדיכאון שסיפרו לה עליו והיא פשוט נהייתה ריקה
כשהגעתי לאסוף אותה היא ישבה על המיטה ובהתה בקיר הבעתה הייתה זרה לי ,לא הייתה שם סערת רגשות
או צל חולף של רגש, עינייה שיקפו נשמה חרוכה שלא נשאר בה דבר חוץ מעפר שהוציא ממנה את כל האוויר.
הצעתי לה את ידי והיא הביטה בעיניי בשקט נטלה את ידי באדישות ונתנה לי להוביל אותה אל המרפסת הקטנה שלה.
הדירה הייתה בקומה 18 אני זוכר, ועמדנו שם היא בכותונת לבנה של משוגעים ואני כולי בשחור כמו חתן וכלה בהוצאת להורג
צינית ואכזרית במיוחד.
ערפל דליל התקבץ מסביב לבניינים ואור חיוור התחיל לעלות רחוק.
עזרתי לה להתייצב על המעקה הדק, בד''כ אני מקוצעי ומזרז אותן, הרי יש הרבה נשים עצובות ובודדות בתל אביב.
אבל לה נתתי להשתהות רגע נוסף ולהביט בעולם, נקרע בין אתיות לבין רצון מקצועי שתתחרט לבין רצון חולני לראות אותה עפה
שתחזק את אחיזתה בידי,שתבכה  שתראה סימן אחד של רגש שתגרום לי לנשק אותה.
אבל היא רק העיפה בי מבט ריק וחייכה חיוך קטן וכואב שאם רק היה לי לב היה מתרסק באותו הרגע.
ואז היא קפצה הבטתי בשיערה משתולל מהרוח החזקה ובגופה צונח דרך הסדינים של השכנים
השמש עלתה בהססנות על הים ואורות העיר כבו לאט לאט.
למרות כל הרעש השקט צרח עלי, שרט את עור התוף, תמיד כשאני חושב עליה השקט הזה חוזר
השקט הארור שבמבט החרוך שלה.

באותו בוקר קפצתי אל הבוס שישב במשרדו בעזריאלי והושטתי לו את התיק שלה, "לילה קשה הא?"
שאל אלוהים או השטן תלוי במצב הרוח שלו, זה כבר מזמן לא סוד שיש לו מאניה דיפרסיה.
הנהנתי והשארתי את התיק על השולחן ביחד עם עוד חמישה תיקים אחרים.

"לא'בנתי.." אומר לי הבחור שסיים את הבירה החמישית שלו "אז במה אתה עובד?"
אני מוציא את הארנק ומשאיר כסף על השולחן והולך מפלס דרך בין העשן והאנשים והצפיפות והמוזיקה הרועשת
שגם בתוכה אני שומע את השקט שהיא השאירה לי בירושה.
לפעמים אני אומר שאני ג'יגלו כי העבודה שלי היא זנות בצורה קצת אחרת,לפעמים אני אומר שאני רוצח,שליח,מלאך.
הכל תלוי בכמה שיכור מי ששואל, בכמה קשה היה היום.
זה לא באמת משנה, לשקט לא אכפת ממני, או ממך.