דיאטה

היי?

עברו שנתיים עוד מעט והגעתי לכאן לגמרי במקרה. כתבתי איזה רעיון כללי לתסריט ורציתי שהוא יהיה כתוב גם איפשהו חוץ מביומן בית ספר המרופט שלי.

מאוד מצחיק לקרוא פה את מה שהייתי פעם- שואפת לרזון, שואפת לאהבה, שואפת להיות בארבע יחידות. אני מסתכלת על עצמי שנתיים אחרי, כבר סוף יא, ואני שמחה. אז לא הגשמתי את המטרה הנעלה ביותר- אני לא בארבע יחידות. אני בשלוש אבל עכשיו בדיוק בין מתכונת למתכונת ובקודמת קיבלתי 93!

את מטרת האהבה אפשר להגיד שהגשמתי. יש לי חברה והכי הדבר הכי יפה וחכם שנוצר בכל הפלנטה. מחר אנחנו 11 חודשים ביחד. פגשתי המון אנשים חדשים ומעניינים בתחילת כיתה י, ואנחנו חברים כבר המון זמן אז נראה לי שיש פה סוג של אהבה, גם אם היא מושתתת על ציניות. לאהוב את עצמי לא ממש הצלחתי אף פעם, למרות שא' עזרה מאוד. וגם א' עזר, אבל קצת אחרי שהוא שבר לי את הלב. 

ולגבי הרזון, לא. פשוט לא. קצת למדתי לקבל את עצמי וקצת לא, יש ימים טובים וימים רעים. היה לי חודש שלא אכלתי בו וירדתי המון אבל זה היה בגלל חוסר תשומת לב לעצמי בגלל יא, בגללה, בגלל שהיה לי כיף ולא היה לי משעמם.
בשנתיים האלה אבא שלי עזב וחזר לחיים שלי, עשיתי ספטום, עישנתי פעם ראשונה, שתיתי פעם ראשונה, הזדיינתי פעם ראשונה, חייכתי ובכיתי הרבה ואפילו עשיתי בדיקת HIV.

היום נסעתי באוטובוס ושמעתי את Arrival in nara של Altj והסתכלתי על החולצה שלי. החולצה לבנה בגלל שהיום יום השואה, וראיתי שהיא הוכתמה בארבעה כתמים אדמדמים בריח בזיליקום. אני ממש מגושמת עם פסטה.

איכשהו השילוב בין מגושמות ופסטה ואלט ג'י נתנו לי השראה לכתוב סיפור.

1

טקס יום השואה. חושך באולם. נער ונערה יושבים זה ליד זו וצופים בטקס.
"איזה בולשיט" אומר הבחור
"כן.. לא משהו השנה" הבחורה אומרת ולא מנתקת את מבטה מהבמה

"נשבע לך אני יכול לשיר טוב יותר מהבחורה בימין"
"דקל... אני בספק"

שתיקה. המצלמה נשארת על דקל והבחורה חסרת השם. שיר שואה ברקע.

"אז מה את עושה היום?"

"הולכת לדנה" היא מספרת, שוב בלי להסתכל עליו, וניצוץ בעיניה.

דקל נראה מאוכזב

"מר דקל, תהיה בשקט! יום השואה!" מורה מחוץ לפריים

"סליחה, סליחה" 

הבחורה מצחקקת. שתיקה.
שוט על הבחורה ששרה.

2

שתי בחורות שוכבות על המיטה. הבחורה מהסצינה הקודמת ודנה, עליה דיברה.

מתמזמזות על סדינים לבנים.

הבחורה מורידה לדנה את החולצה, וזאת נשארת בחזיה. הבחורה עדין בחולצה הלבנה.

אצבעותיה של הבחורה מלטפות את גופה של דנה. את פניה, צווארה, כתיפיה ובטנה.
המצלמה מטיילת לאורך גופן מהפנים עד כפות הרגלים.

בלאק.

אנחה.

3

דנה יושבת במרפסת שצמודה לחדר, אור נכנס דרך הדלת הפתוחה. היא לובשת את החולצה הלבנה של הבחורה ומחזיקה סיגריה.

הבחורה במיטה, ערומה, מכוסה.

דנה מעשנת. בכל הדיאלוג מצלמה על דנה

"אני חייבת לספר לך משהו"

"מה?" שומעים את הבחורה אומרת מאחורי המצלמה

"היום אחרי הטקס ישבתי עם בן לסיגריה אחרי הטקס ודיברנו על השואה. סיפרתי לו על המחקר שסיפרתי לך עליו, זה שמוות יוצר רצון לשכב עם כולם בערך?" פאוזה, דנה שואפת מהסיגריה "ואז איכשהו.. התנשקנו"

מצלמה על הבחורה. היא יושבת על המיטה אך היא מכופפת לכיוון הרצפה, כנראה מחפשת חולצה או פריט לבוש אחר.
מבטה של הבחורה מתרומם. "מה?" היא שואלת

מצלמה שוב על דנה. מתחילה לדבר במהירות, בלי הפסקות. כאילו מנסה למלא את החלל בינהן במילים.

"גם.. שכבנו. אבל את יודעת איך זה, כל השואה הזאת. הרגשתי כל כך לבד. את יודעת שסבתא שלי מתה בשואה נכון? בקיצור כל כך התגעגעתי אליה ש.."

שוט שכולל את שתיהן הבחורה לבושה בחזיה ותחתונים

"את אומרת לי שבגלל הסבתא המזויינת שלך אני צריכה לסלוח?"

דנה מסתובבת עם הגב לבחורה.

"אני אומרת שאני מצטערת. ואוהבת אותך. זה פשוט שבגלל שהיום הזה כל כך קשה לי אני צריכה אותך לידי ושלא נריב, צריכה אותך- את הנפלאה והמדהימה מחבקת אותי ואומרת לי שהכל יהיה בסדר. ודך אגב אני מבטיחה לך שזה לא יקרה שוב. איכס."

"איזה בן?"

"מה?" דנה מסתובבת

"שאלתי, איזה בן?"

"בן דקל.. מה זה משנה" מפנה את הגב שוב

"הבן זונה" הבחורה אומרת ויוצאת מהחדר.

שוט פרונטלי על דנה. זום על הפנים שלה. היא מעשנת כמה שאכטות, זורקת את הסיגריה ואז יד נכרכת סביבה. היא מחייכת ועינה נעצמות. הבחורה לוחשת באוזניה "אני סולחת. הכל יהיה בסדר"

לפתע דנה מרגישה משהו קר ומתכתי על צווארה. סכין.

4

(מתנגן arrivel in nara)

הבחורה בתחנת אוטובוס, כתמים אדומים על חולצתה הלבנה. האנשים הבודדים בתחנה מסתכלים בה בהשתאות ואז לא.

האוטובוס מגיע וחוסם את המצלמה מלראות אותה.