מצחיק אותי ומכאיב לי בו זמנית לראות איך שאתם מגיבים לבקשה היחידה שלי. כן אני יודעת שזו בקשה טיפשית וגחמנית אבל זה מה שאני צריכה בשביל לשמור על השפיות שלי. אני כבר לא מסוגלת להתמודד עם מה שהולך איתי יותר. החיים שלי התהפכו, איבדתי את כל מה שהכרתי וכל הביטחון שלי התערער. ובכל זאת אני מעמידה פני חזקה, משמשת לכם כמשענת. אני תוהה אם בין כל התלונות שלכם שאני צריכה להקשיב אליהן ולתמוך אתם רואים שאני נשברת מבפנים. אני תוהה אם אי פעם עברה לכם המחשבה שכשאני נסגרת באמבטיה אני עומדת שם שעה ובוכה. אני לא מסוגלת יותר להיות שם בשבילכם ולהקשיב לכל הדברים הכבדים שיוצאים לכם מהפה. מה איתי? מה אם כשאתם מנסים להעמיד אחרים על הרגליים אתם בעצם מפילים אותי? 

מצחיק אותי ומכאיב לי בו זמנית שאתם לא רואים שאני כועסת לא בגלל שאתם לא מוכנים לעשות את הדבר הספציפי שביקשתי אלא שאני כועסת בגלל שזה הדבר היחיד שביקשתי בכל הזמן הזה אחרי שעשיתי הכל בשבילכם ואתם מונעים אותו ממנו. 'יש דברים יותר חשובים עכשיו'.

ואת, שאמורה להרגיש אותי, את אפילו לא שמה לב שאני סובלת וכואבת. את מסתובבת כל היום סביבי ולא שמה לב לעיניים הדומעות שלי. שואלת מה שלומי וברגע שהשתשובה לא מוצאת חן בעינייך את קוטעת את השיחה. אני מתחילה להבין את סדר העדיפויות שלכם.

אני רק רוצה יום אחד לעצמי, יום אחד לחדש את הכוחות ולשכוח קצת מכל מה שקורה סביבי. יום אחד שאני אחזור בסופו אל הבית הנורא הזה עם חיוך אמיתי. עד כמה קשה לכבד את הבקשה שלי? 

אין לי אף אחד שאני יכולה באמת לדבר איתו.