1:15 לפנות בוקר. חשבתי שמוזיקה תעשה לי קצת טוב אבל זו הייתה טעות אוימה ללכת לישון עם אוזניות. יש אוירה שלווה בבית, כולם כבר ישנים. רוח קרירה ונעימה נכנסת מהחלון הפתוח. הכל כל כך שקט ורק אני רועשת מבפנים. כל שיר שמתנגן מעלה זיכרון ישן נוסף שמקשה עליי להירדם. אני שוכבת עם עיניים עצומות ולפתע נזכרת במגע שלך, אני יכולה להרגיש את זה. זה כאילו שאתה שוכב כאן לצידי מטייל עם קצות אצבעותייך על גופי בעדינות. אני פותחת עיניים אבל אתה לא כאן. על גופי החולצה שלך מהטירונות שכל כך אהבת. החולצה שלקחתי איתי לכל מקום שאליו נסעתי, אפילו לכאן. היא כבר מזמן איבדה את הריח שלך אבל הלילה היא מלאה בו. אני עוצמת עיניים חזק בתקווה להרגיש אותך שוב גם אם זה רק בדימיון אבל אני מרגישה רק את משוב הרוח חודר. ״בבקשה תמשיך״ אני לוחשת אבל אתה לא כאן בשביל לשמוע.אתה נמצא במרחק אלפי קילומטרים ובכל זאת מוצא את הדרך לבקר לי במחשבות. אני מתעטפת בשמיכה הגדולה שלי מנסה לנקות את הראש, אבל כנראה שהלילה הגעגוע שוב גבר עליי.

אתה כל הזמן חוזר להסתיר לי את השמש...