אני מאבדת את עצמי לאט לאט. כבר תקופה ארוכה שאני חיה לצד החיים שלהם, שותקת. בלי שום פרטיות, בלי שום מקום להתבטאות, אני משתיקה את הבעיות שלי, משתיקה את עצמי. הם גורמים לי להרגיש קטנה, חסרת ערך, מפקפקים במילים שיוצאות לי מהפה. הם גורמים לי להרגיש אשמה, שאין לי זכות להביע קול או תלונה. הרי מי אני שאתלונן? באיזו זכות? וזה מחלחל כל כך עמוק. אז אני שותקת עוד יותר, מבינה את זה שאולי קשה להם קצת יותר. פתאום הבעיות שלי נראות לי כל כך חסרות ערך ורק מלחשוב על המילים ״גם לי קשה״ אני מתמלאת בבושה. אז אני שותקת, מדחיקה,מתחשבת, צופה, מקשיבה, עוזרת, מעודדת אבל עמוק בפנים הסדק רק הולך וגדל. כבר שכחתי איך הקול שלי נשמע.
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
