אני יושבת במרפסת שלך מביטה אל האופק, מתעלמת מהעובדה שמולי יש איזה בניין ישן עם חלונות שבורים. אני לוקחת נשימה עמוקה, שואפת את האוויר שמרגיש לי כל כך זר פתאום. אחרי כל כך הרבה שנים שלא הייתי כאן, המקום שהיה פעם הבית שלי מרגיש לי כבר לא כל כך שלי. אתה מצטרף אליי ומביא לי בירה קרה שרק הוצאת מהמקרר.
ואנחנו יושבים במפרסת מול הבניין הישן מביטים יחד אל האופק, מתעלמים לגמרי מהעובדה שעברו כל כך הרבה שנים ושנינו כבר לא כמו פעם. ברגע הזה העולם נראה פשוט יותר כשאין צורך במילים או במעשים. ואני תוהה לעצמי איך החיים שלנו היו נראים אם לא היינו צריכים לעמוד בפני כל כך הרבה בחירות. איך החיים שלנו היו נראים אם הזמן היה פשוט נעצר בפעם האחרונה שהיינו יחד,כשהיינו יותר תמימים ממה שאנחנו עכשיו. האם החיים שלנו היו מלאים ברגעים כמו הרגע הזה? 

אני חזקה. אני חזקה ואני לא אשבר ואבכה לך בטלפון כמה שאני זקוקה לחיבוק שלך עכשיו. אני אפילו לא ארמוז לך על זה בהודעה. אני חזקה ואני לא אספר לאף אחד שאני מתגעגעת אלייך וצריכה אותך עכשיו יותר מכל דבר אחר בעולם. אפילו שאני נקרעת מבפנים והעיניים הנפוחות שלי מאיימות להסגיר את החיוך המזוייף שלי. אני גם לא אספר לאף אחד שהעובדה שתמשיך הלאה מפחידה אותי. וכשישאלו לשלומי אני לא אראה להם שבאותה שנייה שאני עונה שהכל בסדר, יש מלחמות בתוך הלב שלי ללא הפסקה. 

אני חזקה וזה רק עניין של זמן...