למה תמיד כשיש טיפת אור בקצה המנהרה, מישהו דואג להסתיר לי אותו? 

זה מרגיש לפעמים כאילו מישהו עומד שם בסוף הדרך ומחליט לעצמו שכיף לו לראות אותי טובעת קצת יותר עמוק בבוץ שנוצר סביבי.

כל מה שנותר לי לעשות זה לקבור את הראש בכרית ולתת לעצמי לטבוע בתוך כל סערת הרגשות הזאת.

אני לא חושבת שנותר לי עוד כוח לעמוד על הרגליים. איבדתי את הטעם לקום כל פעם מחדש...