יש מישהו, נכה קשה, שהגיע להתנדב בבסיס שאני נמצאת בו. בא למצוא קצת משמעות במקום לשבת סתם בבית
ואני לא יכולה להסתכל עליו אפילו, ממש כואב לי להסתכל עליו ואני מרגישה כל כך רע, כל כך כל כך רע
אני שונאת את עצמי כל פעם שהוא נוכח וגם אחרי
אוף סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה סליחה אלוהים סליחה כל כך מצטערת, סליחה
אני לא מסוגלת להכיל את הנוכחות שלו ואני מרגישה שכבד לי בלב, אני לא מרימה אליו את הראש או אפילו אומרת שלום
כל פנייה אליו קשה לי ממש
ומי אני שיהיה לה קשה
מי אני בכלל
אני מרגישה ממש חצופה על זה
זה הדבר הכי אנוכי שאני יכולה להרגיש אבל אני לא יודעת מה לעשות
וזו לא פעם ראשונה שאני פוגשת נכה ביום יום, אבל לא מעבר ללראות מרחוק
גם לי יש נכות אבל פחות רואים אותה
מה הייתי עושה אם כן היו רואים אותה ומתנהגים אליי ככה? אני תמיד אומרת שאם חס וחלילה יקרה משהו אם אהיה בהריון אני כנראה אפיל את התינוק כי אני לא רוצה להביא ילד לעולם שבו הוא רק יסבול ואני מעדיפה לאמץ ילדים שסובלים ויש אפשרות לתקן את העתיד שלהם, לתת להם אחד יותר טוב
אבל בפועל, אם זה יקרה, זה ישבור לי את הלב כמו לכל אמא אחרת..
אני לא יודעת מה לעשות
אני מרגישה כל כך דוחה
מזוהמת ממש
רק שהשם יסלח לי
רק שהשם לא יתנקם בי על זה
ואני רוצה עוד להתנדב באפריקה אחרי הצבא, איך אני יכולה להתנדב ככה? הרי לא מתנדבים אצל מי שטוב לו
זה כל כך דו פרצופי
אני שונאת את זה
אני רוצה לתקן ואני לא יודעת איך
אני באמת לא חושבת שיש משמעות לקיום שלי כרגע אלא אם כן אני אתנדב ואאמץ ילד
אני לא חושבת שיש למה לחיות אם חיים רק בשביל עצמך
חיים אגואיסטיים זה לא חיים
בבלוג זה
בכל הבלוגים
