"החלום שלי מאז שהייתי ילדה קטנה זה להציל אנשים, כלומר להיות רופאה. זה היה חלום מאז גיל 5, כשקרובת משפחה שלי נפטרה, לא ממחלה אלא מזקנה, תמיד תהיתי אם היה אפשר להציל אותה אם היה לנו את הטכנולוגיה, אם הייתה לנו תרופה מזקנה, הלוואי. אני תמיד אמרתי שאני אמצא את התרופה, גם לסרטן. כשהגעתי לגיל 15 חליתי בלוקמיה חריפה, סרטן שנפוץ יותר בקרב ילדים. תאמינו או לא, עוד לא הספקתי למצוא את התרופה לסרטן עד גיל 15. שנתיים מחיי העברתי בטיפולים, והגעתי לגיל 17, אני סיימתי בית ספר עם סרטן, לא ככה תיכננתי לגמור, אני תיכננתי עוד מגיל 13, לסיים בית ספר ולטוס ללונדון, בלי סרטן, בסוף טסתי יחד איתו ועם אמא שלי. לונדון הייתה נפלאה, הבנתי שסרטן זה לא הכל בחיים שלי ואני צריכה להנות מהילדות התמימה שנשארה לי לפני שאני הופכת למבוגרת ועוזבת כדי ללמוד, לעבוד, ולהקים משפחה. ביום השלישי שלי בלונדון, אני התעוררתי ושפשפתי את עיניי ליום חדש ומאושר. אני התלבשתי, סירקתי את שיערי, צחצחתי את שיניי וירדתי ללובי של המלון. לא היה הרבה אנשים, אבל מישהי משכה את תשומת ליבי, יותר נכון המכונה שהייתה מחוברת אלייה. גם לה היה סרטן, כמו הנערה מהספר שאני קראתי "אשמת הכוכבים" של ג'ון גרין, זה היה ספר יפהיפיה. המכונה הייתה מחוברת לנערה ונמשכה קצת למעל פייה. אני הסתכלתי אלייה בזמן שהיא יצאה מהמלון. היא החזיקה בקבוק ביד שנפל על רצפת המלון, ואני הלכתי לכיוונה כדי להרים אותה. 'בבקשה, הפלת את זה' אמרתי והיא הסתובבה אליי וחייכה. היא הביטה על הראש שלי, עם השיער הדליל והחום, שכמעט ולא ראו אותו, זה היה נראה כאילו כמעט הייתה לי קרחת, ואז היא הבינה שגם לי יש סרטן, ואני לא הייתי צריכה להסתכל עלייה כדי להבין, הייתי פשוט צריכה להסתכל על המכונה. "קוראים לי אן" אמרתי "ג'ולי" היא אמרה. "זה נראה כאילו יש לנו הרבה לדבר" אמרתי וחייכתי "כן" היא אמרה. אנחנו התחלנו לדבר, מסתבר שגם היא גרה בניו - יורק. אנחנו הגענו ליום השביעי בלונדון וטסנו חזרה הביתה. אני באתי לכתובת הבית שהיא נתנה לי והיא שמחה לראות אותי. קראו לה ג'ולי, היא הייתה בת 18, והיא הייתה גדולה ממני בכמה חודשים בלבד, היא הייתה נפלאה, ואני הבהרתי כבר מה קרה לפי לשון העבר שהשתמשתי, היא נפטרה מסרטן. לאחר שנה הסרטן הניח לי, אבל הזיכרון של חברתי ג'ולי חכוח במוחי, היא הפכה להיות חברתי הטובה ביותר. גם אחרי שנה, וגם אחרי שהסרטן כבר לה היה בסביבה, אני בכיתי יום וליל על ג'ולי, לא יכולתי לסבול את זה שהחיים לא הוגנים, אני לא אומרת שלסרטן יש את הזכות להרוג מישהו חסר אונים, אבל למה הוא הורג אנשים וכמה אנשים הוא לא הורג. פשוט לא הוגן. למה אני בכלל מדברת עליו כאילו הוא בנאדם, כאילו הוא רוצח? לא, הוא לא בנאדם, אבל הוא כן רוצח. כפי שהבנתם, כשהגעתי לגיל 18-19 הסרטן הניח לי. אני הייתי בלימודים, אבל לא לרפואה, הבנתי שכל מה שנעשה, לא נצליח להשמיד את הסרטן, וכל מה שנעשה לא יצליח להשמיד את המוות. אז למדתי ספרות, התכוונתי להיות סופרת, כי לא יכולתי להציל איש, ובנוסף לזה הבנתי גם שאם ניסיון שלי להציל בנאדם יכשל, אני לא אוכל להתגבר על זה, ואני אשקע בדיכאון של שנה, אפילו שלא הכרתי אותו, ואפילו שג'ולי הייתה מיוחדת. אבל הלימודים הלכו בצורה טובה, רציתי שהספר הראשון שלי יהיה על סרטן, שאני אוכל לחלוק אותו עם אנשים, ואולי לשנות אותו קצת כדי שהפרטים לא יהיו מדויקים. בגיל 23, התחלתי לכתוב את הספר הראשון שלי, וסיימתי לאחר שלוש שנים רצופות בכישלון ובהצלחה. לאחר סיום הספר שלי אני התחתנתי, ושנה וחצי אחרי אני אימצתי תאומים, ילד וילדה, לילד קוראים ריאן, והכינוי שלו הוא דיפר, מהסדרה האהובה עליי כשהייתי נערה. ולילדה קראו ג'ולי, על זכרה ושמה השני היה הייזל, בגלל "אשמת הכוכבים". בגיל 26, הספר יצא לאור, והנה היה שם השם שלי בקטן - אן רולד דייס, ובכותרת היה בגדול השם "ג'ולי", פשוט ג'ולי, ולאחר שנה גדולה הספר זכה להרבה תשואות, והתחלתי לכתוב ספר חדש. אני הגעתי לאגודה של ילדים עם נכות, אני התנדבתי שם ובו זמנית גם כתבתי את הספר שלי על אישה המתנדבת במקום כזה, ובעלה הפך לנכה. אני התחלתי את הספר בגיל 27, וסיימתי בגיל 31, והנה - השם הקטנטן שלי היה עוד פעם על כריכה אחרת מתחת לשם 'רק המלאך יודע איך'. גם אחרי שהספר יצא לאור המשכתי לעבוד שם, ופגשתי שם ילדים נפלאים. לאחר שש שנים של עבודה במקום הזה, שהייתי בת 33, הסרטן חזר. התמיכה מיילדי ומבעלי היא מדהימה, אבל היא לא עזרה לסרטן ללכת. צדקתי, הסרטן באמת לא הוגן, אבל הוא לא הוגן במידה, כנראה. זה כמו בומרנג, הוא נזרק ממך אבל הוא חזר. כשהייתי בת 7, אבא שלי קנה לי בומרנג יפה. אנחנו יצאנו לחצר הקדמית של הבית שלנו, ואחרי הרבה זריקות זרקתי אותו והוא לא חזר אף פעם. כנראה שהבומרנג מצא אותי לאחר 26 שנה, מאחר, אבל הוא מצא אותי."
ממש אהבתי! מקווה שקראתם את הסיפור של אן, ונהניתם.
אשמח אם תגיבו :)
תולעי ספרים, נתראה בספר הבא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Shoujo