מבוא לטיפשות

החלטתי שאני לא יכולה להיות יותר כזה בן אדם מסובך ברמה שגובלת בטרחנות, אני אבחר לי פאק אחד ורק עליו אני ארשה לעצמי להתבכיין. אין יותר להתלונן על החרטות זיונים - אני מאמינה שלכל בחורה עובר במוח לפחות פעם אחת בחיים "מה עבר עלי שהייתי איתו? הייתי תחת השפעת סמים??" - אז תסתמי, אני לא הראשונה ולא האחרונה שזה קורה לה ודווקא מלא בנות מתמודדות עם זה יופי וממשיכות בחיים בלי שזה ירדוף אותן (כנראה כי הן מצליחות לסלוח לעצמן על טעויות). לדוגמא מ' - היא סיפרה לי הכי בהתלהבות בעולם שאיזה מזל שהיא לא ירדה ל-הוא שהיה לו הרפס ושהם השתמשו בקונדום - ואללה איזה כיף זה בטח לדעת לראות את הדברים הטובים בכל החלחלה הזאת. 

אני מפסיקה להיות כזאת חסרת ביטחון לגבי הגוף שלי - כן השמנתי אבל חאלס. או שאני אעשה עם זה משהו או שאני אשתוק לנצח, אין לי זכות פה גם להיות חסרת בטחון, חאלס כבר. דווקא הייתי רוצה להישאר במימדים האלו אבל פחות פלובית. ומה שכן - אני צריכה למצוא בגדים שמחמיאים לי סתם כי אני לא מקל ענף. 

אני מפסיקה להתלונן על זה שאני מוזרה רצח ושמי ירצה להיות איתי בכלל - כן, אני מוזרה. יופי. אבל אני חייבת לקחת על זה בעלות (יעני, טו אוון איט) וזיבי מה שחושבים. האם אני צריכה להיות פחות מוזרה בפני אנשים שעוד אין להם הזדמנות טובה יותר להכיר אותי? כן. חד משמעית כן. אני צרכה להיות מוזרה במידה, אבל הנה העניין עם מינונים - אין לי את זה. אבל אני אפתח את זה. למזלי יש לי אחלה פרצוף (ואפס יכולת להחמיא לעצמי ולומר שאני יפה), מה שמטעה אנשים לחשוב שבגלל זה אני נורמטיבית כי בטח הייתי מהמקובלים בתיכון - אז אני צריכה לזרום עם זה. 

ברור לי שיש לי המון חסכים של ידע חברתי, אבל זה משהו שלומדים. אז גם מהבחינה הזו אני חצי מסודרת. אני בטוחה שיהיה בסדר. יש לי אינסטינקטים טובים שאני צריכה ללמוד לסמוך עליהם יותר ולהפסיק עם החשומות, שזה נושא של רגשי נחיתות בפני עצמו שאני מנסה לאייד. 

יש לי נטייה שאני מרגישה לא נעים בגלל הקיום שלי - אני לא יודעת, אולי בגלל זה התחברתי לויניקוט כל כך עם הפחד לתפוס מקום הזה שלו. אני לא חושבת שזה בריא להרגיש ככה כשאני נושקת לגיל 26, אני מפחדת לחסוך דברים מאנשים שאני אוהבת רק כי לי יש את הבעיה הזו. אין לי בעיה לחסוך מעצמי, אבל אני מפחדת שזה יתגלגל לאחרים. אני לא זוכרת סיטואציה שבה עשיתי דבר כזה, כי אני מודעת לזה שלאנשים אחרים מגיע יותר ממני, אז אני פועלת למענם. לרוב בבית חולים, אני מרגישה בנוח לחרפן רופאים. אבל חוסכת מעצמי המון וזה לא בסדר כי מדובר פה בבסיס. אז אני מבטיחה לעצמי להשתפר גם שם. 

נראה לי שעד עכשיו ספרתי לפחות 5 טופיקים מהותיים שמפריעים לי לצמוח בחיים שלי. 

אני חושבת שאני אבחר בטופיק של המשפחה שעוד לא הזכרתי ורק עליו מותר לי להתלונן. כי ככה אני חושבת שיהיה לי בריא יותר - עדיף לי לא להתעסק עם סוג של שנאה עצמית כל הזמן אלא להתלונן על משהו מבחוץ שאין לי שליטה עליו. את כל הדברים האחרים אני יכולה לשנות רק אם אני אתחיל לחשוב אחרת על עצמי. לקבל ולהבין שלפעמים אני לא יכולה לשלוט בסיטואציות ולסלוח לעצמי על זה. 

אז כן, להתלונן על המשפחה היא הבחירה הכי מושכלת כאן בעצם. 

להתלונן על זה שאין לי מודל לחיקוי, שיצר ההרס העצמי מגיע רק מהם ומה שאני לומדת מהמעשים שלהם, שההפנמה היחידה שלי לקשר אמיתי עם בן זוג אמורה להיות הרסנית, הוא אמור לבגוד כי הוא גבר ולא שולט בזין שלו, הוא אמור לגרום לי להתקפי חרדה כי הוא גבר ומנסה להעמיד אותי במקום. והתפקיד שלמדתי שאני אמורה למלא הוא להיות אישה שקטה ועדיף שתהיה גם יפה כקונטרסט למה שהולך בפנים - כלום. 

אז רק על זה אני אתלונן, כי באמת אין לי שליטה ואט סו אבר על ההחלטות שלהם.

אני חושבת שכשאהיה מבוגרת יותר ואכיר מישהו, אני ארצה להיות חלק מקשר שנותן השראה לאחרים להיות הגרסה הכי טובה של עצמם, אני ארצה שתהיה לי משפחה מדהימה עם ילדים מחונכים שיגדלו להיות אנשים טובים ורודפי צדק. איזה קטע שיש להם את אותה האות בתחילת השם. אני אמציא להם כינוי.... Y&Y. ואללה. 

הפעם אני הולכת על זה עד הסוף, הקפיצה שעשיתי בקבלה עצמית לפני כמה חודשים הייתה גדולה (בעיקר כי היא הפסיקה לי את המחשבות לפגיעה עצמית), הגיע הזמן לעוד אחת.