Give Me Love

פעם היה ילד שישב על נדנדה בודדה בגן שקט וחשב. הוא נהג לעשות זאת כל יום משלוש בצהריים עד חמש בערב.

הוא היה לבד ולא התנדנד, רק ישב.

העוברים והשבים תהו לא מעט מה הסיבה לנוכחותו הקבועה, ומדוע אין הוא מתנדנד. רק יושב וחושב.

פעם היה ילד שישב על נדנדה בודדה בגן שקט ונזכר. הוא נהג לעשות זאת כל יום משלוש בצהריים עד חמש בערב.

הוא בהה בריצפה ונזהר, לא הראה פניו.

פעם היה ילד שישב על נדנדה בודדה בגן שקט ובכה. הוא נהג לעשות זאת כל יום משלוש בצהריים עד חמש בערב.

הוא היה נזכר במה שקרה אז, פעם, לפני שהיה לבד.

פעם היה ילד שישב על נדנדה לבד בגן שקט ושכח. הוא הפסיק להגיע כל יום ולא היה יותר בין שלוש בהצריים עד חמש בערב.

הוא גדל והבין לאן אמא נעלמה, וביקר אותה שם.

פעם היה ילד שישב על נדנדה לבד בגן שקט וחזר. הוא נהג לעשות זאת כל יום משלוש בהצריים עד חמש בערב.

הוא נדנד ילדה קטנה על הנדנדה, הוא קרא לה על שמה.

אני עדיין מחפשת, עוד לא הגעתי אפילו לאמצע המסע שלי והינה אתה שוב כאן.

למרות כל המרחק שעברתי והזמן שעבר גם הוא, איך שהוא מצאת אותי ואת הכניסה האחורית ללב שלי.

נלחמתי בשדים רבים כל כך כדי לצאת לדרך ואתה מגיע וכאילו מוחק את הכל. מעלים את הרישום והתיעוד של כל מה שהיה ומחזיר אותי להתחלה.

אבל לא להתחלה של המסע, להתחלה שלנו.

לתקופה בה הלכתי אחרייך בעיניים עצומות רק כי היית, אפילו לא נדרשת להתאמץ.

אני הייתי העיוורת שלך, הטיפשה ששמה את כל התכשיטים בקופסא אחת, גלויה,אפילו לא נעולה, ואז מתפלאת שנגנבו.

אם הייתי יכולה להציץ להעתיד אולי הייתי מבינה מי אתה באמת, מה רצית.

אולי לא היית נותנת לך להוליך אותי אחרייך כמו כלבלב אבוד.

אולי הייתי שומעת את כל השקרים מאחורי דברי המתיקות שלחשת לי.

אולי הייתי רואה שכשאתה חיבקת אותי החזקת למישהי אחרת את היד. כמובן אף פעם לא לאותה האחת, תמיד אהבת לגוון.

גם אחרי שגיליתי על כל הבגידות והחטאים שלך התיחסת אלי כאל כסילה, המשכת להכחיש.

לא חשבת שאי פעם אצליח להסתדר בלעדייך אחרי השנה שהעברנו ביחד, שהחיים שלי סבבו סביבך.

אבל אז עזבתי. זה היה קשה בהתחלה.

לא קל ברחובות הקרים. בודד. גשום רוב הזמן.

לאחר כמה חודשים למדתי להסתדר ומצאתי את הדרך שלי, הרמתי את עצמי בלי שום עזרה. במיוחד לא ממך.

אז התחלתי לנדוד אחרי החתיכות שלי שהתפזרו לכל עבר אחרי הגילוי המחריד, המרסק, עלייך.

מצאתי חלק. אחת הייתה שם, במקום שבו התנשקנו בפעם הראשונה.

השנייה קצת יותר רחוקה, הסתתרה בחול שבחוף שבו בילינו שעות רבות כל כך.

השלישית, אבדה אך לבסוף התמקמה מתחת לבגדים שלך שנזרקו מיד לאחר שנמצאה. לא זכרתי שבכלל היו אצלי,ילדה טיפשה.

הרביעית החליטה לטייל, ממש כמוני. שלוש החתיכות האחרות סיפרו לי שביקרה אותן והמשיכה הלאה. חיפשה מקום מיוחד. ידעתי בדיוק איזה מקום מיוחד בחרה. היא כמובן נשארה על גבעת הדשא שבה אמרת לי שאתה אוהב אותי. שקרים כמובן, אבל שקרים יפים שנאיבית כמוני לא ראתה מעבר להם.

החמישית התחכמה ותלתה עצמה ממש היכן שפעם הייתה התמונה שלנו, אז ביום ההולדת שלך, כי לשלי כמובן לא הגעת למרות שהבטחת. 

אבל הזמן עבר ולא מצאתי את שאר החתיכות החסרות. לאן נעלמו הממזרות?

המשכתי לחפש עד היום שחזרת. הן היו אצלך. 

ניסית לשכנע אותי לחזור, אמרת שתעזור לי לחבר את כל החתיכות, הבטחת שלעולם לא תפגע. אבל, מה שווה המילה שלך?

אז שבתי הביתה למקום אליו אני שייכת, חצי שלמה- חצי חסרה. לא התפתתי והקשבתי למילות הדבש שלך.

הסתובבתי והלכתי, השארתי את החתיכות אצלך.

מאז בניתי חתיכות חדשות. הן עוד לא מושלמות והן ממש שונות מהקודמות, אבל אולי זה עדיף.

אולי את השלם החדש שהוא אני, השלם שבנוי מהחתיכות החדשות האלה, לא תדע להקסים כי הרי הן הפכים ממי שהייתי.

יש לי כינוי חדש בפיך. אינני "קטנה" יותר, גם לא "נסיכה", מלכת הקרח קראת לי. אני מקווה שתזכור זאת, כי אותך אני יותר לא רוצה.