אתמול לקוחה כל כך התלהבה ממני. היא הביטה במנהל שלי, שהיה לידה, שאלה אם הוא המנהל ואמרה לו "יש לך עובדת כל כך מקסימה!" 

הוא בדיוק היה בטלפון עם מנהל האזור ואמר "מחמיאים לעובדים שלי!" ללקוחה הוא אמר "אני יודע, בגלל זה היא פה". 

אני יודעת שהוא מת עליי, הוא עדיין קורן מאושר מהעובדה שדחו לי גיוס ואני נשארת לעבוד אצלו עוד מספר חודשים.

אני צריכה להתארגן אבל במקום זאת פותחת את המחשב וכותבת. אני גם צריכה לסדר – את עצמי, הסביבה שלי ומחשבותיי – ובמקום זאת אני מטביעה את עצמי בעבודה ומשמרות. תנו לי כסף ועבודה ורגע, מה זה? אני אמורה לבוא בארבע אבל אתה צריך אותי שלוש־ארבע שעות לפני? כן כן, אני כבר פה, הנה, אני אשמח לעשות תשע־עשר שעות במקום שש. ודאי.

אופס, שלחתי לו הודעה. איזו טעות. אלוהים ישמור. 

התזונה שלי בשבועות האחרונים עשויה מפירות, נוטלה טבעונית, פרכיות עם חמאת בוטנים, ממרח טופוטי וגלידה. וכדורים. וכמובן ויטמין B12, אסור לשכוח, חשוב מאוד. וסרטים, אני אוכלת המון, המון סרטים. 

המינון שלי כבר עלה, 75 מ"ג, לפני כן היה 50, ואני לא מרגישה טוב יויתר בגלל כל החרא שאכלתי בזמן האחרון. זה כל כך מתסכל. אבל זה בסדר. מותר להיות עצוב, מותר להיות מדוכא זמן מה. זה יעבור. אני מתגעגעת לימים בהם הייתי מסוממת על כל הראש וכל מה שהייתי עושה כל היום זה יוגה ולקרוא ספרים, בלי רגשות, בכלל. זה היה נהדר. זה היה מקסים. 

פסיכולוגית עוד שעה וחצי. אין לי כוח. אני לא רוצה. אני לא יכולה להמשיך את השיחה משבוע שעבר כי יש דברים אחרים שיושבים על לבי, אבל אני לא רוצה לדבר על אותם הדברים. 

אני רוצה זיון, אבל אני יודעת שזה לא יעבוד. דיברתי על זה אתמול עם א'. "סטוצים זו פשוט לא את". לא אדע עד שלא אנסה, אבל הרגש המעורב בהחלט מאוד מאוד מושך אותי, ואם ארשה לעצמי להרגיש במשהו חד פעמי, אתמלא אשמה. 

יוצא לי להיזכר לא מעט במר תקיפה־מינית לאחרונה. פתאום דברים חוזרים אליי, בבת אחת, תוקפים אותי מכל הכיוונים ואני מתחילה לרעוד ומרגישה את הקיא בגרון, כמו שהרגשתי אותו כשהזין שלו היה בגרון שלי. אפילו לומר את זה דוחה אותי. אני שונאת אותו ואני שונאת את עצמי על מה שקרה. אני שונאת את העובדה שהוא נשם לידי, התקיים לידי, נגע בי, דחף את האצבעות שלו לתחת שלי בעוד שאני מנסה להוציא אותן מתוכי, אני שונאת את הרטיבות שמלאה את אוזניי כשבכיתי בשכיבה, בזמן שהוא ירד לי, אחרי שויתרתי על נסיונות להתנגד. 

אני זוכרת שהוא הרים את ראשו ושאל אותי אם זה נעים. "אה, כן," עניתי משהו בסגנון. אז הוא שאל אותי, "להמשיך?" 

"לא." והוא המשיך. למה הוא המשיך? למה הוא המשיך אחרי שבכיתי כל כך הרבה? למה הוא המשיך אחרי שאמרתי לו כל כך הרבה "לא"ים נחרצים, אומללים ופתטיים? למה הוא המשיך אחרי שהוא ראה שאני מנסה, בצורה הכי עלובה שיש, לדחוף אותו ממני, לסמן לו שאני לא רוצה, שיזוז, שיתרחק. למה הוא שאל בכלל אם להמשיך, אם הוא שם זין עליי – פשוטו כמשמעו – ועל הרצונות שלי? 

הקול הדוחה שלו. הגוף השמן, הענק, המסריח שלו מסיגריות. פרלמנט סלים, אני זוכרת. הוא נתן לי כסף וביקש שאקנה לו. יצאתי למכולת, עם הת"ז והכסף בידיי. "פרלמנט סלים בבקשה." "אבל את קטנה!" "זה לא בשבילי, אבל הנה תעודת הזהות שלי בכל זאת". "וואלה, באמת יש לך 18". 

הבהמתיות המבחילה שלו כשהיינו בקרבת אנשים, והעוד יותר מבחילה שלו כשהיינו רק שנינו, זה לא משהו שיצא לי מהראש אי פעם. מעולם לא פגשתי אדם כה דוחה, גס רוח, וולגרי, בוטה. 

"תפתחי," הוא הושיט לי קונדום. "לא." הוא נתן לי מכה, חזקה, כואבת. "תפתחי." "לא." עוד אחת. "תפתחי." "לא." עוד הרבה, המון מכות, כואבות, באמת כאב לי, מאוד כאב לי. וכל מה שעובר לי בראש זה "אבל אמרתי, אמרתי לו לא מעט שאין לי שום כוונה לשכב עמו, סיכמנו את זה מראש!" 

בסוף הוא ויתר. דחף לתוכי ויברטור שאפילו לא הרגשתי, אבל שנאתי כל רגע בכל זאת. הרגשתי מחוללת. הלשון שלו, הלשון הדוחה שלו בפה שלי, עמוק בגרון שלי, בין הרגליים שלי, פאק, זה היה הדבר הכי מגעיל שחוויתי בחיי. 

ההסתגרות בשירותים, ההודעות מלאות הפאניקה לידיד שלי, השכנועים שלו לגרום לי לברוח משם שבסוף צלחו. אחרי מספר שעו נוספות שם, שהרגישו כמו נצח, ברחתי עם המאבטח הידיד שלו. 

"השארתי לו פתח שכתבתי עם האיפור שלי על חתיכת נייר שהייתה שם, והשארתי את השישים שקל שנשארו לי בארנק ממנו." 

"מה כתבת לו?" 

"משהו בסגנון שאני מאוד מצטערת, אני בסדר, אל תדאג לי, תודה על אירוח נפלא, חיבוקים ונשיקות, בלונדה." 

"אוף. היית צריכה לקחת את השישים שקל."

"הרגשתי רע על זה שהם היו אצלי. וחוץ מזה, אני לא זונה. אני לא לוקחת כסף על זה שכמעט אנסו אותי."

האמת שאני קצת מתחרטת שלא לקחתי את הכסף. הייתי משלמת כך על המונית שהזמנתי כדי להסתלק משם כמה שיותר מהר. אני לא מתחרטת על הפתק. הוא התקשר אליי קצת אחרי שברחתי. חסמתי אותו מיד. זה נורא הבהיל אותי באותו הרגע.

המאבטח אמר שיריב איתו מכות בהזדמנות. צחקתי. "תזהר, הוא גדול כזה". 

"הוא גם שמן?!" המאבטח ענה, "אז נפוצץ אותו עם סיכה!" זה גרם לי לצחקק מעט.

חמש לפנות בוקר. עברנו רצים שהשקימו מוקדם על מנת להתאמן. "אני למשל בחיים לא הייתי עושה את זה!" הצהיר המאבטח פתאום, כשעברה על פנינו אצנית. "לא היית עושה מה?" הייתי מבולבלת מעט. "רץ!" צחקתי מהתשובה שלו.