הייתי וברחתי

שן רקובה ושן דבש על מגש של כסף

שמיים מגישים מעל את המים שלהם

מכוניות נוסעות חרש,

בולשות בכל פינה, בכל זווית

הילדה בוכה,

כי אימא צעקה עליה, ואבא שותק

אין לה מקום אחר לגור,

היא חשה זרה בביתה, מוקפת אויבים

היגון מתחפר בין שיחי השושנים בגנים

היגון שואף סיגריה, מסניף סם,

אוהב וודקה, בירה

היגון קובר את המוח שלו בתוך צג הטלוויזיה

אורות כחולים על הכתלים

מהמר, מהמר, בכסף שאין לו

ובאים שדים מ-כל מיני מקומות,

מסכסכים בין שכנים, בין מכרים,

בין אנשים פשוטים שיושבים באותה הסירה

משסים את האנשים זה בזה,

בזמן שהם מתעשרים על חשבונם,

בזמן שהם שוטפים להם את המוח

טלוויזיה, עיתונים...

"שיחיו על הגחון וירגישו כמו מלכים"

אבל מי הם המלכים האמיתיים,

ועל חשבון מי?

על חשבונך, שלא גומר את החודש,

שמאמין שהתקשורת רוצה בטובתך

שלא רואה את מסך העשן שהם מפזרים בפניך

ואת מי אתה מאשים? את מי את מאשימה?

את מי שגר אצלך באותה השכונה, באותו הרחוב,

שנאבק להתקיים כמוך

שפורעים רוצחים אותו ברחוב

וה"מלכים" יושבים בשכונות מפוארות,

בבתים עם שומרים, עם מצלמות

חומות מסביב לשכונות,

שחס-וחלילה לא יבוא אדם פשוט לפתח ביתם...

וכמו מנצח על תזמורת עכברים,

כמו החלילן מהמלין,

הוא לוקח את כולם אל הים

אותי, אותך, אתכם,

וצוחק כשאנחנו רבים בינינו ומטביעים את עצמנו,

בשביל עוד מיליון קטן לחשבון הבנק שלו

אתם לא שמים לב שהעיתונים משקרים אתכם?

שהטלוויזיה צוחקת עליכם?

אתם לא רואים?

לא, אתם לא רואים,

אתם מאשימים את השכן שלכם, 

את קרוב המשפחה שלכם,

את בן/בת הזוג שלכם,

את הילדים שלכם!

ב-מה הם טעו שאתם לא טעיתם?