בתקופה האחרונה אני מרגיש מעין עייפות נפשית כמעט מהכל
כאילו הכל מסביב כלכך מאוס עליי
כבד עליי
ורק בא לי שיעזבו אותי בשקט ואוכל להסתגר בחדר שלי הרחק מכל הבולשיט הזה שקורה בחוץ
במידה מסויימת, זה מה שאני עושה.
אחרי העבודה אני פשוט חוזר הביתה ויושב במחשב עד שמגיעה השעה לישון וחוזר חלילה
מצד אחד, החיים שלי משעממים אבל מצד שני אין לי כוח להכניס שום דבר חדש מדי אליהם.
כל רעיון לתחביב או שינוי שגרה שעולה לי בראש נראה לי אחרי כמה דקות ריק מתוכן או כמו משהו שאני לא אתמיד בו.
מעניין מה אנשים שנמצאים במצב שלי עושים כדי לצאת ממנו
או שאוליי הם בוחרים להישאר במצב הזה?
השקט והשלווה מרגישים לי כלכך טוב
אבל אני יודע שזה יזיק לי בתווח הארוך
איך אני לומד שוב להתמודד עם כל השיט של אנשים אחרים מבלי להרגיש שעייפתי מהם ופשוט לפרוש?
כישורי השיחה שלי בזבל. אני בקושי מצליח לדבר עם מישהו על משהו מבלי להשתעמם או לשעמם.
כי לדבר על הדברים היומיומיים נראה לי מיותר
ואם אדבר על דברים לא שגרתיים, הסיכוי שהם פשוט יהנהנו או ינסו לרמוז לי שאני חופר ממש גבוהים.
וגם, אין לי כוח לדבר על אותם נושאים "אינטלקטואליים" שכבר ממזמן אכלתי ועיכלתי.
אני לא רוצה להיראות 'חכם' או 'אינטלקטואל' בעיני אחרים.
בא לי ליהיות מוקף באנשים חושבים שלא עושים מכל זה ביג דיל ופשוט חיים עם זה.
הרי הרבה יותר מעניין להתרכז ברעיונות מגניבים מאשר ב"שיואו, אני כזה קול! כזה אינטלקטואל! אני מדבר אתכם על פילוסופיה ויש לי דעה שאני חייב להגן עליה גם אם היא מטומטמת\לא נכונה\ עם מיליון ואחד כשלים לוגיים".
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
Doctor Idk