אני מקווה שאני לא היחידה בעולם שקורסת תחת השאלות שאין להן תשובות.
יותר מדי שאלות, יותר מדי מחשבות, הלוואי והיתי מטומטמת, מפגרת, הלוואי ולא היתי מבינה דברים.
הלוואי ולא היו שופטים אותי, הלוואי והיו שופטים אותי כל הזמן,
למה אני לא יכולה להבליג?
פתאום אני מבינה את כל הקטע של הסמים, לחייך ולצחוק לא לחשוב יותר מדיי על משמעויות החיים.
אני כזאת גרועה.
לא משנה כמה אני רוצה להוציא דברים ממני שום דבר לא הולך, לא מצליחה לכתוב, לא מצליחה לצייר.
אני מרגישה כל כך לא מוכשרת.
כאילו שהדרך היחידה שלי להתרוקן זה להביע רגשות. וגם זה כל כך גרוע. לא מיוחד.
אני רוצה שיקנאו בי, אבל כבר מקנאים, אני רוצה להרגיש שווה, וכבר אומרים לי, אבל למה שום דבר לא מספיק טוב מבחינתי?
כל הזמן אני רוצה עוד ועוד, בכלל לא ממקומות מוכרים, אני לא רוצה ציונים גבוהים, או מראה מושלם, אני תמיד
מחפשת להיות מיוחדת,שונה.
זה כזה דפוק.
אני תמיד ימשיך לרוץ ככה
- melted butterfly
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
melted butterfly