| "הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות" |
| 8/2014
כי מלחמה לא נגמרת כל כך מהר...
אני כותבת כי זאת תמיד הייתה הדרך הכי קלה לי לפרוק. תמיד כשאני באה לכתב פתאום הכל יוצא. המילים כאילו נשפכות בלי שאני אחשוב עליהן בכלל. ואז כל שנותר לי לעשות זה לקרוא מה שכתבתי. כאילו אדם זר נכנס לי לראש וסידר את המחשבות שלי. פתאום הכל קורה. הכל קורה ונרא מהר. המדינה הזאת. המדינה ההזויה הזאת. כל העצב והשמחה. המוות והחיים. הכל מעורבב פה. מסובך כל כך עמוק שאי אפשר כבר להבין. לרגע אני בוכה כולי על משפחה שנהרסה. חייל שהלך ולא יחזור. חברה שתשאר בלי אהובה מהיום ועד.. תמיד. מנסה להסתכל לה בעיינים והדמעות מטשטשות את הכל. שנייה אחרי זה אני כבר חוגגת עם החברים שלי במסיבת גיוס. שולחת את האנשים הכי קרובים אליי להתגייס גם הם. בתוך השמחה הגדולה של כל המסיבה אני חושבת. חושבת לי בלב כמה מהם יהיו פה גם בסוף, כשנסיים את השירות. כולנו מתחילים אותו ביחד. כולנו גם נסיים? ואני יודעת שאני בטוח לא היחידה שהמחשבות האלה רצות לה בראש. בטוח יש עוד כל כך הרבה כשמדחיקים את אותן המחשבות. אבל לא מדברים על זה. זה שלך. כי את יודעת שבמדינה הזאת כולם מתגייסים. זאת בכלל לא שאלה. ועם כל הפחד אני פתאום מקבלת הודעה. פתאום הרופא מחליט שאולי אני לא כשירה. אולי אני בכלל לא צריכה להתגייס. הוא נפל עליי. נפל עליי משום מקום. נפל עליי כשהכי לא ציפיתי לבשורה. ואני מסתכלת עליו ולא יכולה להאמין. כי אני מתגייסת. זאת עובדה. ככה זה פה במדינה. אני מתגייסת. אני מכירה יותר מידי שאיבדו את החיים בעודם חיילים. אני מכירה יותר מידי משפחות יותר מדי חברים. יש לי בראש כל כך הרבה סיפורים. אבל אני, אני מתגייסת. זאת עובדה. ואז שוב עוד מסיבת יום הולדת. ושוב שמחה גולדה על עוד ילד שכבר בן 18. כבר לא ילד. ואז אני רואה שחברה אחת לא נמצאת במסיבה. חברה שאמורה להיות. אני נזכרת שהיא לא יכולה לחגוג עכשיו. היא איבדה. ממנה המלחמה לקחת ולא תחזיר לעולם. אני ידעת שהזמן לא באמת עוזר. חיכיתי המון, הזמן לא מקל. לומדים לחיות. לומדים לחיות עם חסר. עם מין עצב פנימי וקטן. עצב שאפשר להשאיר בצד שלא בא גל גדול. כשהגל הגדול בא אין מה לעשות. בוכים, מתגעגעים, נזכרים ואז איך שהוא ממשיכים. לה ייקח זמן עד שהיא תוכל להמשיך. זה טרי מידי. אצלה הוא עדיין חי. הוא עוד רגע יחזור מעזה. רק שהוא לא. הוא לא יחזור. הוא הלך. אני רוצה לכתוב לה גם. להגיד לה כמה אני מבינה, כמה אני רוצה לעזור, להיות שם בשבילה, לתמוך. אבל אז דווקא אז אין לי מילים. המילים נעלמות. ואני, אני נשארת לחשוב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
