| "הפריחה ולא הפרי, ההליכה ולא ההתקדמות" |
| 8/2014
פתאום בוקר..
השפתיים שלי מלאות סימנים. סימנים שאתה השארת. הוכחות שאתה היית. רק אמרת לי לבוא אתמול ובאתי. היית כזה מקסים. הכל היה כל כך מדהים. זה ברור שיש בינינו משהו. זאת לא הפתעה. אבל לא היה מעבר. באמת שלא. יותר מידי שתיקות. יותר מידי שקט. איך אני יכולה שזה יהיה משהו באמת ככה. נושאי שיחה נתקעים ועוברים ואין עיניין. אני לא אשקר, ניסת. ניסת והיית מהמם באמת. דאגת, היה לך אכפת מה קורה איתי גם. אבל זה פשוט לא זה. אני מצטערת. אני לא יודעת אם בשבילך או בשבילי. אולי פשוט בשבילנו. ואני עוברת על השפתיים עם הלשון ונזכרת שוב. כמה היה כיף פשוט באותו רגע. אולי נעשה פשוט את זה שוב. ערומים מחובקים נושמים. אם רק היה לנו גם על מה לדבר. אם רק לא הייתה כזאת שתיקה. אבל לא הייתה מבוכה. זאת לא הייתה שתיקה מביכה. זאת פשוט הייתה שתיקה. שתיקה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
