אז נכון יש את האנשים האלה שהם "אנשים של בוקר"? אז אני כאילו ממש ממש אבל ממש לא הם. אני האנשים שלא סובלים בוקר. ממני נגיד לא תשמעו את המילים "בוקר" ו "טוב" כצירוף. חיוך זה לא חלק משיגרת הבוקר שלי. אני מעדיפה גם שלא יפנו ידברו או יתקרבו אליי. נו נחמדה כזאת על הבוקר. אבל היום בבוקר קמתי עם חיוך. פאקינג חיוך. מי היה מאמין? חיפשתי ישר סיבות כמובן, לאושר הכל כך לא מתוכנן. אני דיי בטוחה שהאזעקות לא היו סיבה לגרום לי להיות מאושרת. גם השעה לא הייתה מספיק מאוחרת. גם ההודעת וואטסאפ שלך תוהה מה אני עושה בלילה כשאני לא איתך... אומנם העלה לי חיוך לא אשקר.. אבל גם זאת לא הסיבה. עוד וואטסאפים מצחיקים מחברים ועוד וואטאפ שמודיע שאחד החברים הכי טובים שלי נחת עכשיו בשלום בצד השני של העולם לכמה חודשים. אבל הכל פשוט סבבה, קצת יותר טוב מרגיל. אבל האושר הזה פשוט לא מובן לי. אז וויתרתי לחפש אחרי סיבה. אני פשוט עכשיו מאושרת וזאת עובדה. אני הולכת לנצל את הסופש הזה מכל הכיוונים (גם ככה תיכננתי בו מלא מלא). אני אשאר עם החיוך ואהנה כל עוד אני יכולה. וכשהוא יעלם.. רק אז אני כנראה אבין את הסיבה. עד אז הבנתי את המטרה. אני נהנת, שמחה ומאושרת. ולמי אכפת מהשאר.