נעלמתי.. נעלמתי לשבוע וזה היה מושלם. התנקתי. נסעתי לחופשה והראש שלי היה עסוק רק בים ושמש ואלכוהול ולהנות וישון ולאכול. היה פשוט חופשה אמיתית אחרי כל כך הרבה נסיעות שהייתי עסוקה בהכל חוץ מפשוט להנות. ואז חזרתי. חזרתי והכלקורס. הכל קורס.

המדינה קורסת. שוב אזעקות. שוב אני בממד. שוב הלחץ. שוב הפחד. מי האמין שאני אשלח עוד סלפי ממד בזמן הקרוב. הייתי כל כך בטוחה שזה מאחוריי. מאחוריינו. מה עכשיו? שוב הכל חוזר? שוב הפחד? שוב לילות ללא שינה? שוב ממד? שוב לצאת מהבית רק ממד לממד? דווקא היה כיף קצת ים לשם שינוי. שוב גיוסים? שוב לשבת על הlast seen של כל המגוייסים שלי? זה כאילו סיוט שהייתי בטוחה שנגמר והוא חוזר בכל הכוח. כבר איבדתי במלחמה הזאת. אני לא יכולה שוב. אני מסוגלת שוב. אני לא יכולה עוד הלוויה. אני לא יכולה עוד שבעה. אני לא יכולה לראות עוד אחת שנישארה לבד. אני פשוט לא יכולהץ דיי. אני כל כך רוצה שזה יגמר. יגמר באמת. שכל חללי המלחמה הלכו כדי להביא את השקט. שלא יהיו יותר אזעקות פתאום. שילדים יהנו מהחופש הגדול שלהם. שהורים לא ידאגו כל כך כל פעם שהילדים עוזבים את הבית לרגע. שלא נחייה ככה פשוט.

והחיים שלי? גם הם קורסים בכל הבלאגן. כל החברות והחברים שלי או מתחילים את דרכם בצה"ל או נסעו מפה. ככה שרוב התקשורת היא דרך הפלאפונים. התקשורת שלי עם אמא שלי הולכת ודועכת מיום ליום ככה שאני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שאני אתגייס ואני לא אדבר איתה ימים שלמים. אני מפחדת שאני יהיה בסדר עם הניתוק.. אני לא רוצה. היא אמא שלי. אין לי עוד. אוף. ולפני שנסעתי התחלתי לצאת עם מישהו. היה ממש נחמד. יצאנו כמה פעמים. כשחזרתי באתי לשלוח לו הודעה וקלטתי שהוא לא מחוברת לוואטסאפ שבוע.. מה אני אמורה לעשות? לשלוח הודעה? להתקשר? לא לעשות כלום?

אז הכל קורס מסביב.. ואני, אני ממשיכה לחיות בכל הבלאגן. בשוק שעוד כמה ימים כולם יחזרו ללימודים ואני לא. מופתעת שכל ראשון בבוקר כולם חוזרים לצבא ואני לא..

ואני פשוט לא...