נעלמתי.. נעלמתי לשבוע וזה היה מושלם. התנקתי. נסעתי לחופשה והראש שלי היה עסוק רק בים ושמש ואלכוהול ולהנות וישון ולאכול. היה פשוט חופשה אמיתית אחרי כל כך הרבה נסיעות שהייתי עסוקה בהכל חוץ מפשוט להנות. ואז חזרתי. חזרתי והכלקורס. הכל קורס.

המדינה קורסת. שוב אזעקות. שוב אני בממד. שוב הלחץ. שוב הפחד. מי האמין שאני אשלח עוד סלפי ממד בזמן הקרוב. הייתי כל כך בטוחה שזה מאחוריי. מאחוריינו. מה עכשיו? שוב הכל חוזר? שוב הפחד? שוב לילות ללא שינה? שוב ממד? שוב לצאת מהבית רק ממד לממד? דווקא היה כיף קצת ים לשם שינוי. שוב גיוסים? שוב לשבת על הlast seen של כל המגוייסים שלי? זה כאילו סיוט שהייתי בטוחה שנגמר והוא חוזר בכל הכוח. כבר איבדתי במלחמה הזאת. אני לא יכולה שוב. אני מסוגלת שוב. אני לא יכולה עוד הלוויה. אני לא יכולה עוד שבעה. אני לא יכולה לראות עוד אחת שנישארה לבד. אני פשוט לא יכולהץ דיי. אני כל כך רוצה שזה יגמר. יגמר באמת. שכל חללי המלחמה הלכו כדי להביא את השקט. שלא יהיו יותר אזעקות פתאום. שילדים יהנו מהחופש הגדול שלהם. שהורים לא ידאגו כל כך כל פעם שהילדים עוזבים את הבית לרגע. שלא נחייה ככה פשוט.

והחיים שלי? גם הם קורסים בכל הבלאגן. כל החברות והחברים שלי או מתחילים את דרכם בצה"ל או נסעו מפה. ככה שרוב התקשורת היא דרך הפלאפונים. התקשורת שלי עם אמא שלי הולכת ודועכת מיום ליום ככה שאני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שאני אתגייס ואני לא אדבר איתה ימים שלמים. אני מפחדת שאני יהיה בסדר עם הניתוק.. אני לא רוצה. היא אמא שלי. אין לי עוד. אוף. ולפני שנסעתי התחלתי לצאת עם מישהו. היה ממש נחמד. יצאנו כמה פעמים. כשחזרתי באתי לשלוח לו הודעה וקלטתי שהוא לא מחוברת לוואטסאפ שבוע.. מה אני אמורה לעשות? לשלוח הודעה? להתקשר? לא לעשות כלום?

אז הכל קורס מסביב.. ואני, אני ממשיכה לחיות בכל הבלאגן. בשוק שעוד כמה ימים כולם יחזרו ללימודים ואני לא. מופתעת שכל ראשון בבוקר כולם חוזרים לצבא ואני לא..

ואני פשוט לא...

כל כך קשה לחיות פה ולשמור על שפיות. זה כל כך קשה שאפילו ההגדרה שלנו לשפיות היא לא שפויה. המדינה הזאת עירבבה לנו בתוך הראש כל כך בתסבוכת את המושגים של אושר ועצב. זה כל כך מעורבב שאנחנו כבר לא מסוגלים להפריד בינהם בעצמנו. להתעורר לבוקר שישי עם חיוך על הפנים כי ישנת שינה מדהימה. להרים את הטלפון לבדוק מה השעה ולראות שהמבצע חזר ובעוצמה מלאה. עוד 14 אזעקות ברחבי המדינה. ממש ניסיתי לשמור על אופטמיות ולא לתת לזה להוריד לי את החיוך. יצאתי להסתובב, לעשות סידורים של שישי ברגוע. פתאום ניזכרתי ששכחתי אתמול לסמס לחברה. שכחתי כי הדחקתי. כי לא רציתי, לא רציתי לכתוב עוד סמס נחמה. המילים כבר לא יוצאות לי בהודעות האלה. אין לי כבר מה לומר. אולי פשוט אין מה לומר בהודעות כאלה. אבל אני חייבת להראות נוכחות, להראות שאני כאן. אני יודעת כמה זה נתן לי כשאני הייתי שם. אין לי ספק שלא משנה מה, אני אתן לה לפחות אותו הדבר. והמלחמה ממשיכה. והאושר מנסה גם להמשיך. ופתאום לי זה כבר נראה תקין. עוד אזעקה. עוד ארוחת צהוריים כיפית. עוד חבר ששולח כמה אמירות מצחיקות כשחזר לסופש מהטירונות. עוד טלפון עם דמעות התרגשות לחברה שעברה השבעה והיא הכי מאושרת שיש. עוד שנ"צ שישי של אושר. עוד אחד שיוצא תחילת שבוע לקרבי ואף אחד אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי שהוא יחזור. ואת מי זה מעניין שגדלנו יחד? ואת מי זה מעניין שהוא תמיד היה שם? הוא הולך ואני נשארת לקוות.

אז עכשיו רגע לפני הקידוש. רגע לפני שכולם כאן איתי. אני נושאת מין תפילה קטנה עם עצמי. שנתבגר, שנבין. עזבו אותי פוליטיקה וסיסמאות. שאיך שהוא (אולי אני חולמת קצת כמו בסיפור אגדות) יהיה שקט. שכולם ישארו בחיים. בלי עזאקות. בלי פיגועים. בלי עוד מוות. של אף אחד. בלי אובדן. בלי הרס. בלי פחד. בלי לילות ללא שינה. בלי אימה. בלי התחושה הזאת שתמיד מעיקה. אני רוצה את זה. אני רוצה את זה כל כך. 

But you can't always get what you want....

אז נכון יש את האנשים האלה שהם "אנשים של בוקר"? אז אני כאילו ממש ממש אבל ממש לא הם. אני האנשים שלא סובלים בוקר. ממני נגיד לא תשמעו את המילים "בוקר" ו "טוב" כצירוף. חיוך זה לא חלק משיגרת הבוקר שלי. אני מעדיפה גם שלא יפנו ידברו או יתקרבו אליי. נו נחמדה כזאת על הבוקר. אבל היום בבוקר קמתי עם חיוך. פאקינג חיוך. מי היה מאמין? חיפשתי ישר סיבות כמובן, לאושר הכל כך לא מתוכנן. אני דיי בטוחה שהאזעקות לא היו סיבה לגרום לי להיות מאושרת. גם השעה לא הייתה מספיק מאוחרת. גם ההודעת וואטסאפ שלך תוהה מה אני עושה בלילה כשאני לא איתך... אומנם העלה לי חיוך לא אשקר.. אבל גם זאת לא הסיבה. עוד וואטסאפים מצחיקים מחברים ועוד וואטאפ שמודיע שאחד החברים הכי טובים שלי נחת עכשיו בשלום בצד השני של העולם לכמה חודשים. אבל הכל פשוט סבבה, קצת יותר טוב מרגיל. אבל האושר הזה פשוט לא מובן לי. אז וויתרתי לחפש אחרי סיבה. אני פשוט עכשיו מאושרת וזאת עובדה. אני הולכת לנצל את הסופש הזה מכל הכיוונים (גם ככה תיכננתי בו מלא מלא). אני אשאר עם החיוך ואהנה כל עוד אני יכולה. וכשהוא יעלם.. רק אז אני כנראה אבין את הסיבה. עד אז הבנתי את המטרה. אני נהנת, שמחה ומאושרת. ולמי אכפת מהשאר.