כבר חודשים בערך שאחנו דיי יזיזים. נפגשים נהנים ובקושי מדברים. היה לי טוב ממש וגם היה נראה שלך. עשינו את זה שנינו בלי בעיה. היה לנו קראש הדדי הרבה לפני. זה לא הפתיע אף אחד מאיתנו שככה זה יסתדר. ואז פתאום יום חמישי. הזמנת אותי לאיזה מקום. אמרת שיש איזה ערב מיוחד. שאלת אם אבוא. הייתי נחמדה ואמרתי שלא. אמרתי שאני בטוחה שיהיה מהמם ומקווה שתהנה המון. פתאום באמצע הלילה אני מקבלת הודעה. הייתי עם חברים לא יכולתי לפתוח שיחה. "לא באת..". כאילו מאוכזב. לא הבנתי מאיפה זה בא בכלל. ענתי בתמימות. "לא באתי..". "איך? נהנה?". ואז הפסקת לענות. הלוואי והייתי מבינה מה קרה פתאום. למחרת יום שישי שלחתי כמו תמיד "שבת שלום". ענית בקור,"שבת שלום" וכאילו לא התקדמנו מאתמול "חבל שלא באת". אנחנו לא יוצאים למקומות ביחד. זה לא אנחנו. אנחנו ניפשים בבית, בחדר, בחושך. זה הקטע שלנו. אתה לא יכול לשנות את הכללים פתאום. לשנות ולא להודיע לכל המשתתפים.    

היה לי נחמד שהיינו רק נהנים...

וואו. לא נתפס. הזמן, הוא רץ כל כך מהר. מהר מידי. יותר מהר ממה שאני מוסגלת לתפוס. אני עוצמת לשנייה את העיינים, הוא לא מחכה לי. רץ. עף. טס. מהר. מהר כל כך. מהר מידי.

הקיץ נגמר. חודשיים שעברו בלי ששמתי לב בכלל. ננהנתי בהם כלכך. בין האזעקות. בין הדאגה לחברים בעזה. בין ההבנה שאני לא חוזרת לבית ספר ב1 בספטבר. בין ההבנה שכל רגע אני מגייסת עוד חבר, עוד חברה. בידיעה שעוד רגע אני חיילת בעצמי. נהנתי. נהנתי כל כך. 

מי היה מאמין שהוא יגמר כל כך מהר?

מה עכשיו? איך ממשיכים מכאן? הייתי בטוחה שהחופש ייתן לי את הזמן לחשוב מה הלאה. מה שלא קרה.

מה עכשיו? שאלה כזאת גדולה. החוסר וודאות בכל התחומים הורג אותי. כל כך קשה לי עם זה. הכי קשה לי עם זה. לא לדעת. זה נורא. אני לא יודעת אם החברות שלי עכשיו הולכות להישאר החברות שלי גם עוד כמה חודשים. אני לא יודעת מה הולך ביני לבינו. לא מדברים שבעיים ואז פתאום שלוש פעמיים ביום. אני לא יודעת מה יהיה עם השירות שלי. אני לא יודעת מה יהיה עם הקשר שלי עם אמא שנהיה הזוי מיום ליום. אני לא יודעת מה קורה עם הגוף שלי שמתפרק לי כל כך. ובעקרון עכשיו הבנתי סופית שאני פשוט לא יודעת.

איזה נורא זה לא לדעת !

עזבו עכשיו שפילרטטנו שנים עד שהתחלנו לצאת. באמת כאילו שנים. בהתחלה מבטים. אחרי זה החלפנו כמה מילים. בסוף אפילו התכתבנו. כל שלב לקח חודשים. יצאנו עם אנשים אחרים תוך כדי. לא באמת חשבנו שיהיה משהו. ואז פתאום איכשהוא יצא. נפגשנו רק שנינו. היה דיי מדהים אני לא אשקר. הנשיקה היתה מדהימה. נפגשנו שוב כמה פעמים, שום דבר רציני. ואז נעלמת. נעלמת לשבוע. כאילו האדמה בלעה אותך. שום דרך לתקשר. לא וואטסאפ, לא אסאמאסים, לא סנאפ. כלום. היום, עשרה ימים אחרי, אני התקשרתי. התקשרתי כי הייתה לי תחושה לא טובה. (התחושות הרעות שלי הוכיחו את עצמן לא רע עד עכשיו.. תאונות דרכים, רסיסי טילים וכו' קיצור הייתה לי סיבה להיתקשר לברר). ואתה, אתה שמחת נורא שהתקשרתי. התעניינת מה היה איתי איך אני ומה קורה. סיפרת שהטלפון מת וממש חיפשת איך לדבר איתי, חיפשת מלא בפייסבוק ולא מצאת. 

מה הקטע? 

אוף אני לפעמים פשוט לא מבינה.

מה???

אני אמור להמשיך? לחכות לך?

אתה רוצה בכלל משהו?

מה???

עד שהתקשרתי אפילו לא ידעתי שהתגעגעתי קצת... אבל את זה אתה לא תדע כנראה...