וואו. לא נתפס. הזמן, הוא רץ כל כך מהר. מהר מידי. יותר מהר ממה שאני מוסגלת לתפוס. אני עוצמת לשנייה את העיינים, הוא לא מחכה לי. רץ. עף. טס. מהר. מהר כל כך. מהר מידי.

הקיץ נגמר. חודשיים שעברו בלי ששמתי לב בכלל. ננהנתי בהם כלכך. בין האזעקות. בין הדאגה לחברים בעזה. בין ההבנה שאני לא חוזרת לבית ספר ב1 בספטבר. בין ההבנה שכל רגע אני מגייסת עוד חבר, עוד חברה. בידיעה שעוד רגע אני חיילת בעצמי. נהנתי. נהנתי כל כך. 

מי היה מאמין שהוא יגמר כל כך מהר?

מה עכשיו? איך ממשיכים מכאן? הייתי בטוחה שהחופש ייתן לי את הזמן לחשוב מה הלאה. מה שלא קרה.

מה עכשיו? שאלה כזאת גדולה. החוסר וודאות בכל התחומים הורג אותי. כל כך קשה לי עם זה. הכי קשה לי עם זה. לא לדעת. זה נורא. אני לא יודעת אם החברות שלי עכשיו הולכות להישאר החברות שלי גם עוד כמה חודשים. אני לא יודעת מה הולך ביני לבינו. לא מדברים שבעיים ואז פתאום שלוש פעמיים ביום. אני לא יודעת מה יהיה עם השירות שלי. אני לא יודעת מה יהיה עם הקשר שלי עם אמא שנהיה הזוי מיום ליום. אני לא יודעת מה קורה עם הגוף שלי שמתפרק לי כל כך. ובעקרון עכשיו הבנתי סופית שאני פשוט לא יודעת.

איזה נורא זה לא לדעת !

עזבו עכשיו שפילרטטנו שנים עד שהתחלנו לצאת. באמת כאילו שנים. בהתחלה מבטים. אחרי זה החלפנו כמה מילים. בסוף אפילו התכתבנו. כל שלב לקח חודשים. יצאנו עם אנשים אחרים תוך כדי. לא באמת חשבנו שיהיה משהו. ואז פתאום איכשהוא יצא. נפגשנו רק שנינו. היה דיי מדהים אני לא אשקר. הנשיקה היתה מדהימה. נפגשנו שוב כמה פעמים, שום דבר רציני. ואז נעלמת. נעלמת לשבוע. כאילו האדמה בלעה אותך. שום דרך לתקשר. לא וואטסאפ, לא אסאמאסים, לא סנאפ. כלום. היום, עשרה ימים אחרי, אני התקשרתי. התקשרתי כי הייתה לי תחושה לא טובה. (התחושות הרעות שלי הוכיחו את עצמן לא רע עד עכשיו.. תאונות דרכים, רסיסי טילים וכו' קיצור הייתה לי סיבה להיתקשר לברר). ואתה, אתה שמחת נורא שהתקשרתי. התעניינת מה היה איתי איך אני ומה קורה. סיפרת שהטלפון מת וממש חיפשת איך לדבר איתי, חיפשת מלא בפייסבוק ולא מצאת. 

מה הקטע? 

אוף אני לפעמים פשוט לא מבינה.

מה???

אני אמור להמשיך? לחכות לך?

אתה רוצה בכלל משהו?

מה???

עד שהתקשרתי אפילו לא ידעתי שהתגעגעתי קצת... אבל את זה אתה לא תדע כנראה...

נעלמתי.. נעלמתי לשבוע וזה היה מושלם. התנקתי. נסעתי לחופשה והראש שלי היה עסוק רק בים ושמש ואלכוהול ולהנות וישון ולאכול. היה פשוט חופשה אמיתית אחרי כל כך הרבה נסיעות שהייתי עסוקה בהכל חוץ מפשוט להנות. ואז חזרתי. חזרתי והכלקורס. הכל קורס.

המדינה קורסת. שוב אזעקות. שוב אני בממד. שוב הלחץ. שוב הפחד. מי האמין שאני אשלח עוד סלפי ממד בזמן הקרוב. הייתי כל כך בטוחה שזה מאחוריי. מאחוריינו. מה עכשיו? שוב הכל חוזר? שוב הפחד? שוב לילות ללא שינה? שוב ממד? שוב לצאת מהבית רק ממד לממד? דווקא היה כיף קצת ים לשם שינוי. שוב גיוסים? שוב לשבת על הlast seen של כל המגוייסים שלי? זה כאילו סיוט שהייתי בטוחה שנגמר והוא חוזר בכל הכוח. כבר איבדתי במלחמה הזאת. אני לא יכולה שוב. אני מסוגלת שוב. אני לא יכולה עוד הלוויה. אני לא יכולה עוד שבעה. אני לא יכולה לראות עוד אחת שנישארה לבד. אני פשוט לא יכולהץ דיי. אני כל כך רוצה שזה יגמר. יגמר באמת. שכל חללי המלחמה הלכו כדי להביא את השקט. שלא יהיו יותר אזעקות פתאום. שילדים יהנו מהחופש הגדול שלהם. שהורים לא ידאגו כל כך כל פעם שהילדים עוזבים את הבית לרגע. שלא נחייה ככה פשוט.

והחיים שלי? גם הם קורסים בכל הבלאגן. כל החברות והחברים שלי או מתחילים את דרכם בצה"ל או נסעו מפה. ככה שרוב התקשורת היא דרך הפלאפונים. התקשורת שלי עם אמא שלי הולכת ודועכת מיום ליום ככה שאני באמת כבר לא יודעת מה לעשות. אני מפחדת שאני אתגייס ואני לא אדבר איתה ימים שלמים. אני מפחדת שאני יהיה בסדר עם הניתוק.. אני לא רוצה. היא אמא שלי. אין לי עוד. אוף. ולפני שנסעתי התחלתי לצאת עם מישהו. היה ממש נחמד. יצאנו כמה פעמים. כשחזרתי באתי לשלוח לו הודעה וקלטתי שהוא לא מחוברת לוואטסאפ שבוע.. מה אני אמורה לעשות? לשלוח הודעה? להתקשר? לא לעשות כלום?

אז הכל קורס מסביב.. ואני, אני ממשיכה לחיות בכל הבלאגן. בשוק שעוד כמה ימים כולם יחזרו ללימודים ואני לא. מופתעת שכל ראשון בבוקר כולם חוזרים לצבא ואני לא..

ואני פשוט לא...