וואו. לא נתפס. הזמן, הוא רץ כל כך מהר. מהר מידי. יותר מהר ממה שאני מוסגלת לתפוס. אני עוצמת לשנייה את העיינים, הוא לא מחכה לי. רץ. עף. טס. מהר. מהר כל כך. מהר מידי.

הקיץ נגמר. חודשיים שעברו בלי ששמתי לב בכלל. ננהנתי בהם כלכך. בין האזעקות. בין הדאגה לחברים בעזה. בין ההבנה שאני לא חוזרת לבית ספר ב1 בספטבר. בין ההבנה שכל רגע אני מגייסת עוד חבר, עוד חברה. בידיעה שעוד רגע אני חיילת בעצמי. נהנתי. נהנתי כל כך. 

מי היה מאמין שהוא יגמר כל כך מהר?

מה עכשיו? איך ממשיכים מכאן? הייתי בטוחה שהחופש ייתן לי את הזמן לחשוב מה הלאה. מה שלא קרה.

מה עכשיו? שאלה כזאת גדולה. החוסר וודאות בכל התחומים הורג אותי. כל כך קשה לי עם זה. הכי קשה לי עם זה. לא לדעת. זה נורא. אני לא יודעת אם החברות שלי עכשיו הולכות להישאר החברות שלי גם עוד כמה חודשים. אני לא יודעת מה הולך ביני לבינו. לא מדברים שבעיים ואז פתאום שלוש פעמיים ביום. אני לא יודעת מה יהיה עם השירות שלי. אני לא יודעת מה יהיה עם הקשר שלי עם אמא שנהיה הזוי מיום ליום. אני לא יודעת מה קורה עם הגוף שלי שמתפרק לי כל כך. ובעקרון עכשיו הבנתי סופית שאני פשוט לא יודעת.

איזה נורא זה לא לדעת !