וואו. לא נתפס. הזמן, הוא רץ כל כך מהר. מהר מידי. יותר מהר ממה שאני מוסגלת לתפוס. אני עוצמת לשנייה את העיינים, הוא לא מחכה לי. רץ. עף. טס. מהר. מהר כל כך. מהר מידי.

הקיץ נגמר. חודשיים שעברו בלי ששמתי לב בכלל. ננהנתי בהם כלכך. בין האזעקות. בין הדאגה לחברים בעזה. בין ההבנה שאני לא חוזרת לבית ספר ב1 בספטבר. בין ההבנה שכל רגע אני מגייסת עוד חבר, עוד חברה. בידיעה שעוד רגע אני חיילת בעצמי. נהנתי. נהנתי כל כך. 

מי היה מאמין שהוא יגמר כל כך מהר?

מה עכשיו? איך ממשיכים מכאן? הייתי בטוחה שהחופש ייתן לי את הזמן לחשוב מה הלאה. מה שלא קרה.

מה עכשיו? שאלה כזאת גדולה. החוסר וודאות בכל התחומים הורג אותי. כל כך קשה לי עם זה. הכי קשה לי עם זה. לא לדעת. זה נורא. אני לא יודעת אם החברות שלי עכשיו הולכות להישאר החברות שלי גם עוד כמה חודשים. אני לא יודעת מה הולך ביני לבינו. לא מדברים שבעיים ואז פתאום שלוש פעמיים ביום. אני לא יודעת מה יהיה עם השירות שלי. אני לא יודעת מה יהיה עם הקשר שלי עם אמא שנהיה הזוי מיום ליום. אני לא יודעת מה קורה עם הגוף שלי שמתפרק לי כל כך. ובעקרון עכשיו הבנתי סופית שאני פשוט לא יודעת.

איזה נורא זה לא לדעת !

כל כך קשה לחיות פה ולשמור על שפיות. זה כל כך קשה שאפילו ההגדרה שלנו לשפיות היא לא שפויה. המדינה הזאת עירבבה לנו בתוך הראש כל כך בתסבוכת את המושגים של אושר ועצב. זה כל כך מעורבב שאנחנו כבר לא מסוגלים להפריד בינהם בעצמנו. להתעורר לבוקר שישי עם חיוך על הפנים כי ישנת שינה מדהימה. להרים את הטלפון לבדוק מה השעה ולראות שהמבצע חזר ובעוצמה מלאה. עוד 14 אזעקות ברחבי המדינה. ממש ניסיתי לשמור על אופטמיות ולא לתת לזה להוריד לי את החיוך. יצאתי להסתובב, לעשות סידורים של שישי ברגוע. פתאום ניזכרתי ששכחתי אתמול לסמס לחברה. שכחתי כי הדחקתי. כי לא רציתי, לא רציתי לכתוב עוד סמס נחמה. המילים כבר לא יוצאות לי בהודעות האלה. אין לי כבר מה לומר. אולי פשוט אין מה לומר בהודעות כאלה. אבל אני חייבת להראות נוכחות, להראות שאני כאן. אני יודעת כמה זה נתן לי כשאני הייתי שם. אין לי ספק שלא משנה מה, אני אתן לה לפחות אותו הדבר. והמלחמה ממשיכה. והאושר מנסה גם להמשיך. ופתאום לי זה כבר נראה תקין. עוד אזעקה. עוד ארוחת צהוריים כיפית. עוד חבר ששולח כמה אמירות מצחיקות כשחזר לסופש מהטירונות. עוד טלפון עם דמעות התרגשות לחברה שעברה השבעה והיא הכי מאושרת שיש. עוד שנ"צ שישי של אושר. עוד אחד שיוצא תחילת שבוע לקרבי ואף אחד אבל אף אחד לא יכול להבטיח לי שהוא יחזור. ואת מי זה מעניין שגדלנו יחד? ואת מי זה מעניין שהוא תמיד היה שם? הוא הולך ואני נשארת לקוות.

אז עכשיו רגע לפני הקידוש. רגע לפני שכולם כאן איתי. אני נושאת מין תפילה קטנה עם עצמי. שנתבגר, שנבין. עזבו אותי פוליטיקה וסיסמאות. שאיך שהוא (אולי אני חולמת קצת כמו בסיפור אגדות) יהיה שקט. שכולם ישארו בחיים. בלי עזאקות. בלי פיגועים. בלי עוד מוות. של אף אחד. בלי אובדן. בלי הרס. בלי פחד. בלי לילות ללא שינה. בלי אימה. בלי התחושה הזאת שתמיד מעיקה. אני רוצה את זה. אני רוצה את זה כל כך. 

But you can't always get what you want....