אני עדיין לא מאמינה שאני בעולם הזה עוד מעט כבר 2 עשורים..

חושבת שבעצם מה כבר תרמתי?

מרגישה חסרת טעם,

מרגישה שתמיד משהו בתוכי ירגיש שלא אוהבים אותי למרות שאני יודעת שכן..

כבר מעל חודשיים שלא קיבלתי מחזור,

כבר הייתה לי תקופה כזאת לפני כמה חודשים שחצי שנה לא קיבלתי,

הרגשתי שמחה עם זה דווקא,

למרות שידעתי שזה לא טוב ואולי גם מסוכן,

לא היה לי אכפת,

נהניתי מהעובדה שלא קיבלתי וזהו.

מרגישה כמו זרה בבית,

בקושי יש דיבורים,

או רק על דברים טכניים,

כבר אי אפשר להביע דעה

מבלי לחטוף צעקות או כעסים,

אחרי ששתקתי ככ הרבה שנים,

מרגישה כבר חשק גדול ככ לדבר ורק אין עם מי,

עם מי שכבר חשבתי שאני יכולה לדבר- הוא כבר נעלם מחיי,

זה אומנם עדיין כואב אבל אני חייבת להמשיך הלאה,

למרות שהמח קולט את זה, קשה ללב לשחרר..

הוא פשוט נכנס לי ככ עמוק ללב,

עד כדי כך שאני שונאת אותו על זה אבל עדיין..

אני לא יכולה באמת לשנוא אותו

הלוואי שיכולתי, זה היה עוזר

זה היה משחרר

מרגישה ככ פתטית שאני זקוקה לאהוב מישהו,

מרגישה ככ בחדות את זה,

מתבאסת שאני לוקחת למקום ככ רחוק

ועמוק משמעויות של שירים עד שכבר אני

לא יכולה לשמוע שוב שיר מסוים בגלל שמה

שהוא מסמל עבורי זה עצב..