אני שחושבת שהעניין הזה מתון בשנאה ולאו דווקא בפחד. אני שונאת את
האנשים ברחובות, אני שונאת את האנשים ברכבים, אני שונאת את המוכרים, העובדים,
הפקידים, הספורטאים, החברים שלי. כל מבט ומבט מהם הוא כמו דקירה מחרב עשוייה פלדה
ולריאנית, שולחת כאב קל בהתחלה אבל קשה הרבה יותר ברגע שמשחררים אותה ונותנים לדם
לזרום מחוץ לגופי. מה הפלא שבסוף אני חוזרת הביתה מחוררת ומתמוטטת כל פעם מחדש.
אני שונאת את הפרצוף שדופקים לי שאני עושה פעילות גופנית. כן, אני מלאה ולבשתי
טייץ וגופייה. כן, יש לי ירכיים עבות אבל אני רצה. אני מבינה שזה מפתיע אבל אתם
יכולים לפחות לשחק אותה רגיל? חברות שלי אומרות שאני מדמיינת. שאני פרנואידית. כן,
טוב, לכו להזדיין. אני שונאת שמביטים בי. אני שונאת את זה. אפילו שהחברים שלי,
שהמשפחה שלי מסתכלת עלי. זה מחליא אותי. להרגיש כמו דבר ששווה להסיט את המבט
בשבילו. להיכנס לסרט של האם הסתרתי היום את הפנים שלי מספיק באיפור? האם התלבשתי
באופן שלא שמים לב למשקל העודף? האם אני בסדר? האם הם סתם מביטים בי בצורה
אובייקטיבית או שהם מלכלכים עליי במחשבותיהם, צוחקים עליי ועל הדרך שבה אני מתנהגת?
''על מי היא מנסה לעבוד''. אני גם שונאת לענות לטלפון. אם תתקשרו אליי לנייד, סביר
להניח שאני אשתיק את הטלפון – אסתיר מעצמי את העובדה שאני מסננת את היקרים לי-
ואסמס לכם אחרי 20 דקות, כי לא יכולתי לענות, או משהו כזה. לטלפונים לא מזוהים אני
כבר לא עונה. זה לא פחד. זאת שנאה כלפי הבן אדם שהתקשר. זה לא פחד. אני לא מפחדת. לא
אכפת לי ללכת באמצע הלילה לבד ברחוב. לא מפריע לי אם מכונית נוסעת לידי לאט. באחד
הבקרים המוקדמים, שגנן כהה עור נופף לי באמצע הריצה, נופפתי לו בחזרה עם חיוך רחב.
למה הדברים האלה לא מזיזים לי, אבל מבטים של אנשים יכולים להקפיא ולהפחיד אותי עד
מוות? ''לא, זה לא פחד'', אני אומרת לעצמי, ''זאת שנאה, תגרמי לזה להיות שנאה.''
בבלוג זה
בכל הבלוגים
