לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה

Super Girl


ומה שלומך היום?


מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    ספטמבר 2014    >>
אבגדהוש
 123456
78910111213
14151617181920
21222324252627
282930    




הוסף מסר

9/2014

מבולבלת


יש איזה אישו שמחרפן אותי כבר בערך יומיים ואני חייבת לפרוק אז זה מוקדש לכל השום דבר ואף אחד שעומדים לקרוא את זה
יש לי שתי חברות ואנחנו די קרובות, או היינו לפחות. נקרא להן A  וB לצורך העניין. לפני שנתיים בערך התחברתי לראשונה עם A אבל היינו קטנות ומטומטמות. היינו נפגשות מידי פעם ומדברות די הרבה (מה שדרך אגב נחשב עילוי ענק עבורי כי אני לא נשארת עם אנשים בקשר לאורך זמן) אבל זה לא הסתדר כי היא העדיפה להסתובב עם הילדים אדיוטים בעלי נעליים יפות. שיהיה, לא פעם ראשונה שאני חווה את זה. את B הכרתי לפני 3 שנים בערך אבל אף פעם לא נפגשנו, פשוט ידענו את השם האחת של השנייה ומידי פעם היינו מקיימות שיחות חסרות תועלת. הגיע מאי האחרון והן החליטו שאנחנו צריכות להיפגש יותר, שלושתינו. למה? אולי להפוך את הקטע של להסתובב עם ילדה-לא-אדיוטית-בלי-נעליים-יפות למיינסטרים. מצד שני אני לא יודעת אם אפשר לקרוא לי לא אדיוטית. והנעליים שלי די יפות.
בכל אופן, היינו נפגשות כמה פעמים בקיץ. פעם הייתי נפגשת איתה ופעם איתה ופעם כולנו יחד. למדתי להכיר אותן. את A וB האמיתיות. רואים, אמא שלי רשמה אותי בגיל 8 לחוג ריקוד. רקדתי והתאמנתי והתאמצתי כל כך חמש שנים, ואז פרשתי כי הבנתי שיש סיבה למה אין רקדניות בגודל שלי. בגיל 9 הלכתי לחוג אנימציה, שבו באמת נהנתי, אבל הוא נסגר עקב חוסר בילדים (אני ועוד 3 בערך.. כל כך חבל). בגיל 10 הלכתי לחוג מחשבים שהודות לו השהייה הנצחית שלי במאורת הקודש הייתה מעניינת, אבל זה לא החזיק אותי באמת אף פעם. וגם בגיל 11 לא איבדתי תקווה. ניסיתי לשיר, זה היה טוב מספיק לליווי. ניסיתי תנועות נוער, חוגים מוזיקליים, שיעורי העשרה בפיסיקה וערבית. אני עדיין מנסה למצוא את עצמי, מנסה למצוא לי תחום עניין, אבל יש דבר אחד שאני בטוחה שנולדתי איתו. יש דבר אחד שאני בטוחה במיליון אחוז שהופך אותי לכישרונית. יש דבר אחד בו אני גאה – והוא השכל שלי. מאז שנולדתי אהבתי אנשים. אהבתי רוצחים סדרתיים. אהבתי פושעים. אהבתי שקרנים. אהבתי לחשוב על איך השכל שלהם פועל. אהבתי להבין למה ואיך הם מתנהגים בדרך הזאת. שיערתי דברים, הסקתי, דמיינתי. נסו לתאר לעצמכם ילדה בת 10 מנסה לחשוב איך טראומת הילדות של אמא שלה, שתמיד גדלה בצלה של אחותה הגדולה, הרזה והמוצלחת, השפיעה עליה עד היום. זה פשוט גורם לי אושר שיש לי תחום שאני אוהבת כי בתור בן אדם שחי הרבה, הרבה שנים בבועה של הלא מוצלח ולא נחוץ, יש לי מקום להשתייך אליו.
אז איפה הייתי? אה כן, A וB. למדתי לקרוא אותן. למדתי את הרצונות האמיתיים שלהם. למדתי מה פוגע בהם ומה מעלה את האגו, מה המחשבות שלהן, מה הפחדים, מה היצרים. אין לכם מושג איזה כיף זה היה. היינו גם חברות די טובות. התקרבנו מאוד, אפילו שכחתי מעצמי לזמן מה. חזרנו לביה''ס. ניסיתי לשער כמה ברזל ניקל וקובלט יש לנערים האדיוטים בעלי הנעליים היפות שהם הצליחו למשוך בחזרה את A וB כמו זבובים. איך לעזאזל הנערים האדיוטים הצליחו להשיג כל כך הרבה בנ''ק? וזה מפנה אותי לשאלה, מאיפה הכסף הנעליים היפות?
אז הן חזרו לחברים המטופשים שלהם. הרגשה קלה של אכזבה סטרה לי אבל הייתי צריכה לדעת שזה מה שזה יקרה. ואתם יודעים מה, שיהיה להן בכיף. היה להן קיץ קשה, בלי התשומת לב היומית שקיבלו כשהן מסתובבות בבית ספר, בלי סטרואדי האגו שהן היו זקוקות להן כל כך. לקח להם כמה זמן להחלים ובאמת אחרי כמה ימים הן נזכרו בי והציעו לי לצאת מהכיתה. אני לא אשקר, כיף שיש לך חברות, אבל כל כך צרם לי בכל פעם שהסתובבתי איתן, בידיעה הזאת שאם יגיע מישהו יותר יפה או יותר מצליח הן ינטשו אותי, שזה אכל אותי מבפנים לאט לאט. עד שהתפוצץ
אמרתי לB שאנחנו בכלל לא חברות. אני לא זוכרת איך אמרתי את זה אבל זה פשוט יצא לי מהפה. היא לקחה את זה ברצינות ואמרה לA. הן הגיעו למסקנה שאני בדיכאון ושאני חייבת לספר להן מה קורה. סתמתי תפה כמו יוסי מזרחי. אמרתי את האמת לA והיא אמרה שזה די מעליב שזה מה שאני חושבת עליה ושזה לא נכון. אמרתי לB שאני לא עומדת להתמודד עם הנטישות שלה בכל פעם מחדש והיא אמרה לי שאני אפסיק לחפש סיבות למה שלא נהיה חברות. השקרים שהן בונות כבר יצרו מגדל אבל אני יכולה להושיט אצבע ולגרום לו לקרוס בככה. הנה זה קרה. B הלכה וסיפרה לA דברים שלא הייתה צריכה לספר, A כועסת עליי ולא ראיתי אותה בבית ספר ביומיים האחרונים. את B  אני רואה כל יום עם היועץ בשיחה על הספסל. ואני שואלת איך זה שאני הרעה בסיפור? למה בני האדם לא יכולים להפסיק לרגע להיות כל כך אימפולסיביים ורגישים ולהתייחס בצורה הכי אובייקטיבית שיש לדברים שנאמרים להם? מה כבר אמרתי? אמרתי שיש להן יותר סיכויים לשמור על קשר עם חבורת האדיוטים מאשר איתי ושעדיף שאני אעבור תיכון. מה יש פה להיעלב? אמרתי להן את האמת בפרצוף וזאת לא אשמתי שהיא כואבת. יכול להיות כל כך מעצבן להיות האופציה האחרונה של בן אדם. זה יכול לפגוע בך כל כך שאני לא יודעת איך לתאר את זה. ואני באה ואומרת להם את דעתי הכנה, והן בוחרות לקחת ללב. לא משנה כמה אתה מנסה זה פשוט אף פעם לא טוב (מספיק).
תודה על ההקשבה אם מישהו באמת קרא את כל החרא הזה
שלכם, C

נכתב על ידי Eleanorigby_ , 18/9/2014 23:04  
הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט



כינוי:  Eleanorigby_

מין: נקבה




הבלוג משוייך לקטגוריות: נוער נוער נוער , מגיל 14 עד 18 , משוגעים
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לEleanorigby_ אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על Eleanorigby_ ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)