איזה שאלה מעניינת. נשמע דווקא נחמד בתור איזה סגירת מעגל קלה. שלוש ארבע, גו.
1. חוץ מהתקף לב קטן פה ושם אני מרגיש מצוין
תודה ליוני בלוך על המילים. אז לא, מצבי הבריאותי לא הידרדר עד כדי כך (נראה לי) אבל אני חושבת שבהחלט פיתחתי את שריר הלב שלי ממצבי החרדה, הפחד והאושר. אז ככה, הבנתי שאני אוהבת בן אדם והחלטתי לשמור את זה בבטן משהו כמו תשעה חודשים. זה אכל אותי מבפנים וכל כך כאב לי שזה לא ניתן להסברה בכלל. אחרי תשעה חודשים בפוקס פגשתי אותו ברחוב. הצעתי לו לבוא להופעה שהתרחשה באותו ערב, הוא בא, ליווה אותי הביתה ואמרתי לו. נוראי לא? לא דיברנו בערך שנה ואני באתי והפלתי עליו את זה. אני לא זוכרת תגובה מסויימת, אני זוכרת ''אז אפשר לשמור איתך על קשר?'', שמבחינתי היה גג העולם, והוא באמת היה רומנטי וחמוד ומקסים כל הזמן (כמו שדמיינתי אותו במשך תשעה חודשים), אבל החלטתי שזה לא מסתדר. חבל לי, כי כואב לי עכשיו, כואב לי שהחלטתי בלי לשמוע את עמדתו בכלל שזה לא עומד להסתדר אבל יעבור לי, אני מקווה. עד עכשיו ניתקתי מחדש את הקשר. אוף. הכל לטובה. אוף
2. מחורבן לתקומה
זוכרים את המושג ''תשעה חודשים'' מהסעיף הקודם? אלה היו התשעה חודשים הכי נוראיים בחיי. נכנסתי לדיכאון קל, לא יצאתי מהבית, לא דיברתי עם אנשים. סדר היום שלי היה ללכת לבית הספר ולחזור. הדבר היחידי שנותר היה לי לעשות זה לחרוש לבית ספר כל היום, שזה דבר די טוב כי זה העלה לי את ההישגים וזיכה אותי בהצטיינות אבל זה לקח לי את כל חיי החברה שלא היו לי. מידי פעם שמעתי מוזיקה, קראתי איזה ספר אבל בתכלס? זאת הייתה שנה מאוד ריקנית.בכל אופן, קרה מה שקרה בקיץ ואני מרגישה פחות רע. לא מזמן קראתי איפה שהוא שלאדם הממוצע לוקח 17 חודשים ו12 ימים להתגבר על האקס. לפי הנוסחה הזו נשאר לי בערך חודש, נשמע טוב.
3. לא חברה סוג ז' ולא מתיימרת להיות
אולי השנה הזו הפכה אותי לאגרסיבית יותר או שלמדתי לעמוד על שלי. אחד מהשניים האלה (או שניהם ביחד?) גרם לי להעיף כמה אנשים מהחיים שלי, מה שלא היה קשה כל כך בהתחשב בעובדה שלא תיקשרתי עם העולם. הראשונות היו שתי החברות שליוו אותי מהיסודי לחטיבה. אחת הייתה זונת תשומת לב שהתחברה עם אנשים מסויימים למטרה מסויימת, אז לא היה בעיה בשבילי. השנייה הייתה חברה טובה שלי, אבל נזכרה בי רק כשהיא הייתה צריכה משהו. אולי זאת הייתה אשמתי ואולי היא לא אהבה אותי כבן אדם, אבל אם זה היה המצב, היא הייתה צריכה לעזוב אותי בשקט, ולא לגרום לי להיפגע ממנה כל הזמן.
4. מוזיקה
אוי יקירתי. הספקתי להכיר הרבה אמנים חדשים השנה ואני שמחה על כך. חוץ מזה, התחלתי השנה שיעורי גיטרה וזאת אחת מההחלטות היותר טובות שקיבלתי! יש לי מורה מקסים וסבלני שנורא כיף ללמוד איתו. למדתי הרבה דברים והוא אומר שאני מתקדמת יחסית לשנה ראשונה, HELL YEAH! אין מצב שאני אלך לאנשהו בלי אוזניות תקועות לי בעור התוף וסך הכל המוזיקה עזרה לי השנה, כמו תמיד.
5. אצלי בעולם
חידשתי את החדר והוא נראה נהדר. אחרי 8 שנים על אותו מזרון מתפרק עברתי למיטה וחצי גדולה ורחבה שמזכירה לי כל לילה כמה אני בודדה. יש לי ארון הזזה עם מראה לבן וספרייה עם שולחן. יש לי טלוויזיה ואבא הבטיח לקנות לי לפטופ. חוץ מזה, עשיתי טיול שורשים באיקאה וקניתי שעון ועציץ שעושים את החדר נורא יפה כל עוד הוא מסודר. כמה מפונקת ובזבזנית נשמעתי בסעיף הזה? בחייכם, זה שינוי ראשון מזה 8 שנים :(
6. יום הולדת
אני לא אוהבת לדבר על זה אבל שנה היא שנה. ביקשתי מכולם שלא להכין לי כלום והייתי נורא אסרטיבית לגבי זה. אולי באיזשהו מקום ניסיתי לחשל את עצמי, להרגיל את עצמי לעובדה שאין שם אף אחד שמחכה לי ושאני צריכה להתמודד. מכירים את הילדים המעצבנים האלה שמכינים לך משהו רק כדי שתכין להם משהו בחזרה? אני שונאת כאלה. הכינו לי כמה ברכות ועוגה וזה באמת היה נורא נחמד אבל כולם היו באווירה די נוראית. יומיים לפני אבא של ילד מהכיתה שלי נפטר. אתם יכולים לנחש שאף אחד לא באמת רצה עוגה. באותו יום הגעתי הביתה, הכנתי שיעורים ונרדמתי. קמתי בסביבות שש בערב. אמא שלי דחקה בי לקבוע עם חברות ללכת למסעדה אבל אמרתי לה שמזג האוויר רע ושנלך ביום אחר. כשאני חושבת על זה בדיעבד לא הלכנו מעולם למסעדה. אני שונאת ימי הולדת ואני לא יכולה לחשוב ששלי מגיע בעוד שלושה חודשים. לעזאזל
7. מעבר
רק המחשבה על הסעיף הנוכחי עושה לי כאב ראש. הצצה למצבי: אם אני אלך לתיכון העירוני, ייתכן ואדפק עם ילדים נוראים בכיתה, הבדידות והדיכאון שאכלו אותי שנה עלולים לחזור, בעיות בדימוי העצמי, אאלץ לראות את אהובי כל יום ולדעת שאין לזה סיכוי. אם אלך לתיכון מדעי: התחלה חדשה, חברים חדשים, השקעה מטורפת בלימודים, מסיימת כל יום בארבע וויתור מוחלט על שעות הפנאי, סוג מסויים של בדידות. אין לכם מושג כמה קשה לי עם הדילמה הזו. אמא נתנה לי להחליט עד ינואר. ינואר! ינואר. בבקשה שלא תבוא לעולם. ניסיתי בערך במרץ להתקבל לתיכון ההוא. ההורים שלי התנגדו לחלוטין, לא הבינו מאיפה הבאתי את העניין הזה של לעבור תיכון. הסברתי להם. אם למבט שלהם בי היה שם היו קוראים לו ''את כל כך לא מוצלחת, תפסיקי כבר להיסגר בפני כולם'', או משהו בסגנון. הם לא הפסיקו לדבר איתי על זה. על העלות הכספית, על המחוייבות שלי לזה, על כמה אני באמת רוצה את זה, זה היה הרעיון שלי למה הם לא יכולים פשוט לומר כן? בסופו של דבר הם נפלו קורבן למצפון, ''נקבל כל החלטה שתהיה לך''. אעדכן אתכם בינואר
8. אשת משפחה
אני עוברת הרבה דברים עם המשפחה שלי. אני חושבת שהגענו כבר למצב מוזר כזה, כאילו יש איזה ילד קטן שמכבה ומדליק את המתג כל הזמן, מאיים לשרוף את הנורה. רוב הזמן אנחנו בסדר. אני מבקשת מאבא דברים שצריך (לא מפונקת ובזבזנית הפעם כמו בסעיף 5, הוא פשוט כמו האבות בסרטים שמדברים כל הזמן בטלפון או כל הזמן בפגישה). לפעמים אני מספרת לאמא על דברים אבל היא בערך כמו אבא, אומרת ''בסדר'' או ''איזה יופי'' וחוזרת לעניינים שלה. יכול להיות שבגלל שאין לי עם מי לדבר בבית אני חופרת לאנשים מחוצה לו ומרחיקה אותם ממני? יכול להיות, ניתוחים פסיכולוגיים זה דבר אחר. את אחותי אני אוהבת. מתסכל אותי שהיא מבלה חצי מהיום מול הטלוויזיה, אבל היא מתוקה אמיתית וגם חכמה מאוד. זה הולך להישמע מוזר אבל אני בנתק עם אח שלי מאז גיל 8 בערך. אנחנו פשוט לא מדברים. פעם היינו כמו אח ואחות רגילים, רבים מידי פעם והולכים מכות אבל סך הכל אוהבים אחד את השני. בשלב מסוים פשוט הפסקנו לתקשר. כל אחד נכנס לבועה שלו. מידי פעם אני אומרת לו שלום כשהוא נוסע לבסיס וההורים מכריחים אותי אבל לא יותר מזה. וויתרתי על אחד מטקסי ההשבעה שלו כי הייתה לי שעה שביעית בבית ספר. אני יודעת שזה נשמע הזוי אבל זה פשוט קרה. כמה טוב שיש משפחה
9. דת
אני חושבת שהשנה הייתה אזור הזמן המרכזי שהפך אותי לאתאיסטית. לפני שנתיים בערך החלו השיטוטים והתהיות בקשר למשמעות חיי (ממש כמו חיפוש עצמי בהודו אחרי צבא). נכנסתי להלם כמובן. אבא שלי גדל בבית דתי והפך לחילוני. אמא שלי גדלה בבית חילוני והם גידלו אותי לשמור על המצוות מידי פעם, כשנוח. כאב לי כשגיליתי סוף סוף שאין אלוהים, שאף אחד לא מקשיב לתפילות שלי, שהעולם הזה נברא מעצמו. הייתי בהלם בלי להיות מודעת לזה. אף על פי כל זה ההבנה הזו חיזקה אותי. חייתי באגדה מיתולוגית רוב חיי, והשנה האחרונה הייתה מין טיפול מונע כזה. אני כבר לא מתעסקת בזה עכשיו. פעם הייתי מתרוצצת כל היום במחשבות שלי, מנסה לחשוב במי ובמה להאמין. היום אני מרגישה בוגרת וחכמה יותר
10. הגוף שלך ככלי
מאז שאני זוכרת את עצמי הרגשתי נורא לגבי עצמי. לגבי הגוף שלי ולגבי הפנים והשיער והציפורניים והשיניים והכל. השנה זה הגיעה לקיצון רע, כי זה החל למנוע ממני לעשות דברים. אני לעולם לא אשכח איך קבעתי להיפגש עם ידיד שלי, מדדתי איזה ג'ינס מסכן שלא ישב עליי טוב, ואז התקשרתי אליו וסיפרתי לו שסבא שלי עובר ניתוח ומכריחים אותי ללכת לבקר אותו. סבא שלי נפטר לפני 13 שנים. דימוי הגוף הנמוך שלי התחיל לפגוע בי. כשהפגיעה בי הייתה יותר גדולה מהפגיעה של שנאה עצמית, ניסיתי לקחת את עצמי בידיים, דגש על הניסיתי. זה או שאת אוכלת בריא ושוכחת מהספורט או שאת אוכלת שטויות ומתישה את עצמך בפעילות גופנית או שלא עושה את שניהם. מישהי פעם אמרה לי, אם את לא מצליחה סימן שאת לא רוצה את זה מספיק. היא ניסתה להגיד לי שאני רזה ושאני לא באמת צריכה את זה, אבל אני לקחתי את זה למקום של חוסר כוח עצמי ומוטיבציה. מה אני יכולה לעשות? אני מוצאת נחמה באוכל. אני אוהבת להגיע הביתה אחרי יום ארוך בבית ספר ולאכול חצי מטבח בעשר דקות. זה כיף להרגיש מלאה במשהו. זה גורם לי להרגיש טוב יותר משזה גורם לי להרגיש רע. אני צריכה לקחת את עצמי בידיים באמת. עד עכשיו אני מנסה להוריד במשקל ואני מקווה שזה יתחיל לעבוד בקרוב.
11. חלומות סיוטים ומה שביניהם
השינה שלי נורא קלה. ההורים שלי תמיד סיפרו לי שכשהייתי קטנה הייתי מדברת נאומים שלמים מתוך שינה. אולי זה פיצה אותי על העובדה שלא הייתי מדברת כמעט ובכלל. בשנה האחרונה התחלתי לקום באמצע הלילה. לרוב זה היה בסביבות 3-4 בגלל חלום שלא הצלחתי להיזכר. לפעמים לא קמתי בכלל, פשוט פתחתי עיניים באמצע הלילה וחזרתי לישון. לעיתים קרובות גם קמתי בגלל גרגור של יונים בשש בבוקר או צליל משאית זבל. בפעם הראשונה מזה כמה חודשים, הלכתי לישון שלשום עם דלת חצי פתוחה. אני תמיד הולכת לישון עם דלת סגורה. תמיד. זה התחיל בערך בכיתה ו', כשחזרתי מאיזה מסיבה, התקלחתי ונרדמתי עם המגבת על המיטה שלי כשהדלת נעולה. אני חושבת שמאז זה נהיה הרגל. חלק מהמחשבות הפרנואידיות שלי היו על טרוריסט שמגיע הביתה והורג את כל המשפחה שלי. חלק מהמחשבות היו על מסע הבריחה שלי מול הטרוריסט, חלק היו על דרך ביצוע הרצח שלי. מעולם לא חשבתי לעמוד מולו ולהילחם. כל אלה לא מפתיעים אותי, יכול להיות שהדלת הסגורה הייתה מנגנון ההגנה שלי, מה שעזר לי להירדם. שום דבר לא מפתיע אותי יותר, אחרי שבפעם הראשונה שאני הולכת לישון עם דלת פתוחה אני מצליחה לזכור שני חלומות שלי, שניהם סיוטים ובסופו של אחד מהם אני מתאבדת. אני מאחלת לעצמי שהשנה אחווה לילות יפים יותר
12. אידאולוגיות
הגענו כבר לסוף, מה? בכלל לא התאמצתי לחשוב ולמצוא לי דברים שהתעסקתי בהם השנה... (sigh). השנה הייתה די ריקנית, זה נכון, אבל למדתי ממנה המון דברים. למדתי איך להתייחס לאנשים, למדתי איך דברים עובדים, אנשים וחפצים כאחד. למדתי איך להתנהג. למדתי מתי לדבר ומתי לשתוק. למדתי מתי לבלוט ומתי לשבת בצד. השגתי תמצית הבנה עבור חלק קלוש מאוד של החיים האלה. משפטים ופתגמים התנגנו לי בראש במצבים רבים מחיי. אני חושבת שהפכתי לבן אדם טוב יותר, סבלני יותר, חכם יותר. למדתי להקשיב ולמדתי לדבר. השנה התמודדתי עם מצבים לא קלים ואני גאה על ההחלטות שהיו לו ברובם. השנה הזאת הייתה קשה ואיטית ומלאה בבורות אבל היא הייתה כל כך קלה ועברה לי כל כך מהר... עברה שנה? לא הייתי מנחשת! אני שמחה על השנה הזו. אני שמחה על המסקנות וההבנות שלי. אני שמחה על הזמן שהיה ועכשיו נגמר. אני מאושרת. אני מבולבלת ופגועה וכועסת וכואב לי אבל אני מאושרת. מאושרת שעוד שנה חלפה לה, שכמה שהיא הרגישה לי רע, היא הייתה מלאה עד סופה בטוב. והנה עוד שנה מתחילה לה, שתהיה לכולנו שנה טובה!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
