הפכים נמשכים - פרק ד׳
״יובוסיו?״ ענה לו קול ישנוני מהצד השני של שיחת הטלפון.
״היצ׳ול היונג? זה דונגהא! תשמע רגע...זוכר את הדי ג׳י החמוד ההוא מכיתה 4?״ אמר דונגהא בדרכו הביתה חזרה מאונהיוק, נשמע מתרגש למדיי.
״באם באם?״ שאל היצ׳ול, עדיין לא מפוקס מספיק.
היצ׳ול היה אל מסיבות: הוא תמיד הכיר את האנשים הנכונים, המחירים הנמוכים ביותר, והמוצרים הכי טובים.
״כן כן!! באם באם! אז יש לג׳י דרגון מסיב...״ דונגהא עמד להמשיך, אך נקטע על ידי היצ׳ול חסר הסבלנות.
״אני יודע, שמעתי מקיוהיון, אני אביא לכם את באם באם.״
דונגהא הריע בשמחה ועמד לנתק את השיחה. ״רגע הא, אתה הולך?״ שאל היצ׳ול, עוצר אותו.
״כן, אני וסונגמין. אתה לא?״ ענה דונגהא מופתע. שהיצ׳ול לא יגיע למסיבה? זה חדש...
היצ׳ול בדרך כלל היה דואג לו שלא יתקרבו אליו או ירביצו לו, ולהסתובב בלי היצ׳ול שיגן עליך זה קצת מסוכן.
״לא, יש לי שעות שינה להשלים, המגמת עיצוב הזאת הורגת אותי. חוץ מזה אונהיוק שיוון וקיוהיון יהיו שם, אתה יודע שאני לא מת עליהם כשהם ביחד, הם אסון.״ ענה היצ׳ול.
״טוב, שוב תודה היונג!״ דונגהא החליט לשנות נושא, יותר מידי אונהיוק ליום אחד- ״דרך אגב היום יום רביעי, זה אומר שיש מחר חזרות להצגה אצל מינהו אופפה, אתה תגיע?״
שאל דונגהא, נזכר לפתע בהצגה הארורה שבה הוא משחק אישה.
״יכול להיות, אם אני אתעורר בזמן,״ ענה היצ׳ול, נשמע כאילו עומד להרדם בכל רגע.
דונגהא חייך לעצמו וסיים את השיחה עם היצ׳ול.
מגיע לביתו, הוא נכנס פנימה ובירך את אימו בשלום, עלה במדרגות לקומה השניה, נכנס לחדרו והתחיל לעבוד על העבודות במתמטיקה, שלו ושל אונהיוק.
-> שלוש שעות לאחר מכן.
״סיימתי!״ קרא דונגהא באושר, אוחז בידו את שתי העבודות.
השעה הייתה שבע בערב, והוא החליט שעליו לקחת מקלחת חמה וללכת לישון מוקדם.
-> למחורת בבוקר - יום חמישי 7:30 , חדרו של טאמין.
טאמין קם עם חיוך הבוקר. כמו בכל יום חמישי. בעצם: כמו בכל יום שהוא יודע שיש לו סדנא אצל מינהו אופפה- שזה ימי חמישי ושני בדרך כלל.
כן, הסיפור עם מינהו וטאמין הוא קצת מסובך- כמו שאמרנו: מינהו יודע שטאמין אוהב אותו, וטאמין יודע שהרגשות הדדים. אבל לפי החוקים מורה ותלמיד לא יכולים להיות בקשר זוגי, מינהו יכול לפוטר מעבודתו, או אפילו להיכנס לכלא בדין פדופיליה, הרי טאמין רק בן 17.
הבוקר עבר טוב בבית הספר. הוא סיים את המבחן שלו מוקדם, ולי היי לא נתנה הרבה שיעורי בית.
אבל מה שבאמת מעניין זה מה קרה בסוף יום הלימודים:
״טאמין חמוד?״ מינהו שנשען על דלת חדר המורים קרא לטאמין שבמקרה עבר שם בדרכו החוצה מהבניין.
ליבו של טאמין החסיר פעימה כשהבין מי קורא לו.
״נה אופפה?״ הוא התייצב מולו, מוכן לכל דבר שיבקש.
טאמין מאוד כיבד את מינהו, בכל צורה... וכן, בדרך כלל התלמידים של מינהו קוראים לו אופפה. מינהו הוא ממש מודל להערצה, אין סיבה שלא יקראו לו ככה ;) הוא גם מתנהג כמו גבר, קצת שונה מטאמין הייתי אומר.
״אני צריך שתעזור לי עם רשימת הדמויות, צריך לשנות כמה דברים!״ אמר מינהו ברצינות.
״לשנות? מה קרה? ולמה אתה צריך דווקא אותי?״ ענה טאמין, קצת בחשש.
מינהו והוא...לא דיברו ביחד לבד...כבר הרבה זמן...
מאז התקרית...
איזו? אני כבר אסביר אחר כך.
״בעיות עם זמני חזרות, אני צריך את דונגהא ביותר סצנות, ואונהיוק צריך להחליף מדונה באמצע...סיבוך. - יודע מה? אני כבר אסביר לך היום בערב...״
היום בערב? חשב לעצמו טאמין, עדיין לא מבין את כוונותיו של מינהו, הוא פשוט הנהן בהסכמה.
״מה באיזו שעה?״ הוא אמר לבסוף.
״החזרה מתחילה בשש לא? אז תהיה בסטודיו בחמש וחצי...או ולגבי השאלה שלך: למה דווקא אתה? חשבתי שאתה העוזר האישי שלי לא?״
טאמין ששכח לגמרי את רעיון העוזר האישי, מצמץ בבלבול. ״אני אגיע״ הוא הצהיר.
מינהו חייך חיוך מרוצה ונכנס אל חדר המורים.
מה לעזעזל קרה עכשיו?
-> חמש ועשרים:
טאמין עמד מול דלת הסטודיו הסגורה, מקלל את עצמו על שהקדים בעשר דקות.
בסוף הוא אגר אומץ ופתח את הדלת, אבל מייד הצטער על כך כשראה מה קורה בפנים.
מינהו היה מזיע לגמרי, בלי חולצה, עם מכנס קצת, כל השרירים שלו בולטים כל כך, השיער שלו רטוב מרוב זיעה והוא זז לקצב מנגינה קליטה ברקע. כן מינהו היה מתאמן הרבה, הוא גם היה רוקד אז זה לא הפתיע את טאמין, מה שכן הפתיע אותו זה שברגע שמינהו ראה את טאמין מולו הוא התחבא מאחורי העציץ הגדול בכניסה, מסתיר את גופו מעניו של הקטין. ״טאמין! הקדמת!״ הוא קרא מופתע.
לפני שנמשיך בסיפור יש לי משהו להגיד! אזהרה קטנה לתמימים שבניינו:
טאמין נראה כמו הילד הכי חמוד, הכי תמים, והכי פגיע שקיים. ***רק נראה***...
טאמין התקרב אל מינהו, מניח יד אחת דקה על חזהו החשוף, מרגיש בחום הגוף של מינהו.
משום מה זה עשה למינהו סוג של...דה ז׳ה וו...
״טאמין, בבקשה...אם תמשיך ככה אני עלול לא לשלוט בעצמי״.
וזה מביא אותנו לתקרית: ******שישה חודשים אחורה******
טאמין הגיע מוקדם לסדנא, כמו בכל פעם. הוא תמיד כל כך התרגש לפגוש את מינהו שלא יכל לעצור את עצמו כשהחל לרוץ כמו משוגע אל הסטודיו, אפילו שהקדים ברבע שעה או יותר...
קרו הרבה דברים, אבל הפואנטה היא שבאחד מן הימים מינהו מצא את עצמו מחבק את טאמין בעוצמה, שפתיים לחוצות על שפתיים ברוך. מאז מינהו לקח צעד אחורה, פיטורים יכולים לגרום לפגיעה כלכלית קשה, במיוחד אחרי שהוא נפרד מהחברה הנודניקית שלו, שפרנסה אותו רוב הזמן.
****חזרה לזמן הנוכחי****
״טאמין, בבקשה...אם תמשיך ככה אני עלול לא לשלוט בעצמי״. אמר מינהו, מושפע מאוד מהמגע הרך של טאמין. לפתע טאמין התעורר ממחשבותיו, והתרחק במיידית ממינהו.
״ביאנה יו אופפה״ הוא אמר, מאוכזב מעצמו. הרי הוא הבטיח לעצמו שלא יקרה שוב מה שקרה לפני חצי שנה!
״זה בסדר טאמין, ב-ברגע שתסיים בית ספר-״ מינהו התחיל לדבר אבל הצטער על כך כשהבין מה הוא בעצם אומר: ״נוכל...להיות...״ הוא המשיך, לא בטוח מה טאמין חושב, ולא בטוח אם הוא אמור להגיד את זה.
״ביחד?״ ענה טאמין. מינהו הנהן, מרגיש רגוע יותר כשטאמין הבין את כוונותיו. מינהו חיבק את טאמין חיבוק מנחם...לא היה בכך שום דבר מיני, או מאוהב, רק חיבוק תנחומים קטן, ונתן לו מבט מצטער. ״אבל אל תחכה לי ילד, כל החיים לפניך, מה אתה צריך מטושלח כמוני??״ ענה מינהו. מינהו היה רק בן 23, הבדל הגילאים לא קריטי, אבל חוק הוא חוק. טאמין כמעט הרביץ למינהו על האמירה הזאת, כשלפתע נפתחה הדלת.
מינהו וטאמין שחררו את החיבוק במיידית, וברכו בשלום את לוהאן וסהון שהגיעו לסדנא.
הזמן טס כשנהנים אה? ;) ;)
לאט לאט החדר התמלא אנשים, תחושה מביכה עדיין מרחפת בין מינהו לטאמין.
כולם היו שם, דונגהא, סונגמין, אונהיוק, קיוהיון, לוהאן, סהון, צ׳ונג׳י, קאפ....פשוט כולם טוב!?
ורק טופ וג׳י דרגון חסרים. דונגהא חיכה בקוצר רוח לפגוש את טופ ולספר לו שהיצ׳ול יביא את באם באם למסיבה, אבל כנראה שהם עסוקים...במשהו...
מינהו נעמד והתכונן לדבר... *בום* הדלת נפתחה בהפתעה. מינהו באמת מתחיל להרגיש שכולם קוטעים אותו בזמן האחרון. טופ נראה בצד השני של הדלת, מצחו מזיע כאילו רץ 2000, והוא מתנשף כמו מישהו שהרגע שר בום שאקה לקה חמישים פעם בלי לנשום. (אחלה דימוי >< מאיפה הבאתי את זה?!).
״אוקי כולם להקשיב!!! מסיבה *נשימה* ג׳י דרגון *נשימה* יום הולדת *נשימה* יום ראשון *נשימה* בשבע *נשימה* אתם לבוא!! *נשימה נשימה נשימה נשימה...*״
משום מה כולם הבינו על מה טופ מדבר. טופ רץ ריצת טיל והתיישב על הרצפה כמו כולם, כאילו לא קרה כלום.
שתי שניות אחר כך נכנס ג׳י דרגון, מתנשף בדיוק כמו טופ, ״לא יפה! *נשימה* אתה רץ מהר מידיי! *נשימה* איך אפשר לשחק איתך תופסת?! *נשימה* תוותר לי קצת יאא!״
כל הכיתה הייתה מחוייכת, אפילו מינהו. אבל אף אחד לא העז לצחוק, או להגיד משהו לא במקום. ששש! זאת הפתעה...
״טובבב!!״ צעק מינהו לפתע, שובר את השתיקה. ״בואו נקרא ביחד את המחזה כי אני בטוח שלא קראתם כלום״ הצהיר מינהו, מודע לעצלנות היתר השוהה בין תלמידיו.
-> סוף השיעור.
לא, הם לא סיימו לקרוא, המחזה ארוך מידיי. אייי...מינהו...תמיד הולך הכי רחוק...אה?
״הגענו לפרק 14, נמשיך יום שני!! אמר מינהו בקול כשנראה שחצי מהכיתה נרדמה כבר.
התלמידים קמו בעייפות מהרצפה הקרה והפנו את כל כוחותם לדלת.
מסתבר שהיצ׳ול לא הגיע בסוף, חשב לעצמו דונגהא, קורץ לטופ בעודו עובר לידו כסימן שהכל מסתדר לפי התכנית. אבל בדיוק כשחשב שהיום עבר טוב, אונהיוק הוכיח לו שלא.
כמו תמיד, לוקח אותו לאותה הפינה שדונגהא כל כך שונא.
נותן לו את החיוך המרושע שדונגהא רוצה לשרוף! ומדבר בטון המפחיד שדונגהא מעדיף להיות חירש בגללו!! ״סיימת את העבודות נסיכה?״ הוא שאל בטון מפחיד.
״כן!! סיימתי!״ קרא דונגהא גאה בעצמו. הוא ידע שאונהיוק לא ציפה שיסיים אותן בכזו מהירות.
מסתובב מהר אל תיקו ומוציא את העבודות דונגהא חייך לאונהיוק חיוך גדול.
אונהיוק צפה בדונגהא למספר שניות ואז העביר את ריכוזו לעבודות.
״תוריד את החיוך, שב!״ ציווה אונהיוק. דונגהא הקשיב כמו חייל, ועשה מייד מה שאונהיוק ביקש. מתיישב על הרצפה הקרה בשנית, אונהיוק התיישב מולו, קורא את העבודה בעיון רב.
כן. זה לקח עוד איזה רבע שעה...שדונגהא היה שמח לישון בה.
אונהיוק סוף סוף סיים לקרוא את כל העמודים, כשהוא עמד להקניט את דונגהא בשנית הוא שמע נשיפות חזקות מידיי מהצד השני של הדף שהסתיר את פניו של דונגהא.
אונהיוק הזיז את הדף ומצא את דונגהא ישן. משקפיו נפלו על הרצפה וחשפו את פניו העגולות והיפות.
אונהיוק בלע את רוקו למראה דונגהא בלי המשקפיים. הוא יכול להיות כל כך מושך אם הוא רק רוצה. אונהיוק לקח נשימה עמוקה וקם במהירות, משאיר את דונגהא ישן על הרצפה. מזל שמינהו היה צריך לסדר כמה דברים בטקסט עם טאמין, כי השניים מצאו אותו ישן והעירו אותו כמובן.
-> יום שישי, 12:00 סוף יום הלימודים.
ההכנות למסיבה של ג׳י דרגון כמעט מוכנות, ויום ההולדת הולך ומתקרב. טופ המתרגש עמד בחנות ובחר לעצמו איזו שתיה חריפה הוא רוצה לקחת למסיבה. המוכר הוא חבר טוב של ג׳י דרגון, לכן לא הייתה בעיה עם הגבלת גיל או משהו, כי גם הוא הוזמן למסיבה.
בוחר לבסוף הוא חזר הביתה, מסדר הכל במקום, שם את השתיה במקרר, ומנפח בלונים.
ג׳י דרגון נשאר בבית הספר ל״חזרה על התפקיד״ עם מינהו, שידע מה הסיטואציה והסכים מייד כשטופ ביקש מימנו לעקב אותו לכמה שעות.
״אוקי הכל מוכן״ קרא טופ, מתחיל ללכת לכיוון ביתו של ג׳י דרגון (שדאג שיהיה ריק ביום המסיבה).
״אני מתרגש״ הוא מלמל לעצמו, מרגיש את ליבו דופק כמו משוגע. במסיבת יום ההולדת הקודמת של ג׳י דרגון הוא וג׳י התעוררו על אותה מיטה, בלי חולצה. זה ברור שלא קרה כלום, אפילו לא נשיקה או משהו, אבל זה ממש הבהיל אותם כשההאנג אובר עדיין השפיע.
> ביתו של באם באם, יום שישי בלילה.
מסדר את הרמיקסים ליום ההולדת ובו זמנית מדבר עם מארק בטלפון, באם באם הצעיר עמד ער בחדרו בשעות הלילה המאוחרות. בכל ימי שישי הוא מדבר עם מארק בטלפון עד השעה שלוש או ארבע לפנות בוקר, זאת נהייתה מסורת מאז היום שבו הכינו את העבודה ללי היורי ביחד דרך הטלפון כל הלילה.
- ״אז אתה בא בסוף למסיבה?״ שאל באם באם את מארק שלא היה בטוח אם הוא מצטרף.
- ״לא, אני מצטער באמי, יש לי חזרות לפרימיירה של קבוצת הברייק דאנס. אני מבין שאתה לא בא השבוע לראות אותי מתאמן״ ענה מארק נשמע קצת עצוב.
- ״אני אבוא יום שלישי אני מבטיח!!״
- ״באמי שלי...אני כל כך אוהב אותך״
- ״די עם זה! אתה גורם לזה להשמע כאילו אנחנו זוג...״
- ״אז אולי נהיה זוג?״
- ״מ-מארקי!״
- ״אני צוחק באמי, אבל אם אי פעם תרצה לקבל הנחה בשייט זוגות, דבר איתי, אני שחקן ובן זוג נהדר!״
- ״אה באמת?! תוכיח!״ אמר באם באם בקול ילדותי.
- ״הינה:״ מארק התחיל לזמר ״~אני שחקן נפלא נפלא, רק תן לי צ׳אנס להוכיח לך ואני אעשה את זה!~״
באם באם נשמע צוחק צחוק מתגלגל מהצד השני של קו הטלפון.
- ״טוב סליחה אתה באמת שחקן נפלא מארקי״ אמר באם באם בקול ציני, ״אבל זה לא אומר שאתה בן זוג טוב...״
- ״או אני בן זוג נפלא, רוצה שאני אוכיח לך?״
באם באם היסס קצת אבל כל השיחות שלהם תמיד נגמרות בנושא הזה, והכל בצחוק...(הכל בצחוק נכון?!)
- ״קדימה, תוכיח!״
- ״אז ככה...זה סוד אבל...״ מארק חיכה קצת, משאיר את באם באם במתח.
- ״נו!!!״ באם באם צעק אחרי מספר שניות של שקט.
היה אפשר לשמוע את מארק מצחקק,
- ״בסדר בסדר, איייש, חסר סבלנות!! זה סוד! אבל...אני מנשק מעולה!״ הוא אמר לבסוף, ניצוץ בעיניו, מה שבאם באם לא יכל לראות.
- ״זה לא מוכיח לי כלום״
- ״אה אתה רוצה גם לנסות את זה?״ אמר מארק בתקווה, אפילו שקולו נשמע קצת סרקסטי.
- ״לא מה פתאום! התכוונתי לזה שזה שאתה מנשק טוב לא אומר שאתה בן זוג נפלא.״
- ״אה באמת? אז עוד אף פעם לא נישקת אותי! כשאני מנשק מישהו, הוא נמצא בגן עדן!!״
- ״אז יודע מה? אני אשמח לנסות את אחת הנשיקות שלך, אבל אם אני לא בגן עדן, הגן עדן שלך יהפוך לגהנום!״
מארק צחקק וסיים את השיחה בניהם.
הוא לא מבין איך זה שבכל פעם בארבע לפנות בוקר הוא מוצא את עצמו עם אוהל במקום מכנס.
הוא ובאם באם...החבר הכי טוב שלו...הולכים ל-להת-להתנשק?!? זה לא היה ברצינות נכון? כאילו, באם באם...הוא לא באמת התכוון לזה..............נכון שלא?!
ברור שלא...ס׳ה...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
