הפכים נמשכים - פרק ה׳
-> שבת בבוקר, 7:30, טופ, מינזי, סיאל, מינט, בום, שיוון, סונגרי, אמבר וקריסטל נפגשים בפארק.
טופ כינס את החברים הכי טובים של ג׳י דרגון, והתחיל להסביר דברים בנוגע למסיבת יום ההולדת.
״טוב, בואו נתחיל ברשימת ציוד!!״ טופ התחיל לקרוא מין הרשימה שחילק לחבריו כמה ימים קודם לכן:
״בלונים?״
מינזי: ״יש!״
״מים נקיים בבריכה?״
שיוון: ״יש!״
״אוכל?״
בום: ״יש!״
״שתייה חריפה- אני הבאתי, עוגה גדולה?״
קריסטל: ״יש!״
״סטיקלייטים, פנסים, כדורי מראות?״
סיאל: ״יש, יש ויש,״
״די ג׳י יש בסוף! פוסטרים של ג׳י דרגון הבאתם?״
סונגרי: ״כן, השליח יגיע היום בערב...״
״מעולה! סיגריות? סמים? כל השטויות האלה?״
מינט: ״לצערי, יש.״
״זאת לא אשמתי, יש אנשים שאוהבים את זה! אוקי ככה: מחר בחמש וחצי אני לוקח את ג׳י דרגון לקניות, בנתיים אתם נכנסים, מארגנים, מנקים...הכל!! אמבר זוכרת מה אמרנו?״
אמבר: ״כל החדרים נעולים, שלא יקרו שטויות.״
״מעולה...בשבע וחצי בדיוק אני מביא את ג׳י דרגון, תהיו איתי בקשר שלא יהיו פאדיחות!! טוב בהצלחה לנו! פייטינג!!!״
ובכך טופ סיים את דבריו, גאה בעצמו על הסדר והארגון.
-> מאוחר יותר- 14:30
באם באם ומארק בדרך כלל נפגשו בימי שבת בצהריים כדי להכין רמיקסים חדשים לבאם באם וכדי להעתיק שיעורים או עבודות.
כבר כמעט עשרים דקות שהם יושבים ביחד בחדרו של באם באם ומשחקים בפלייסטיישן. האוירה לא הייתה מוזרה, או מביכה...זה היה כמו יום רגיל, עד שמארק ניסה את מזלו ופרץ בשאלה שחלם עליה רוב הלילה:
״אז...באמי...מתי אני גורם לך להרגיש בגן עדן?״ הוא נשמע בטוח בעצמו אבל ליבו פעם בקצב מהיר ונשימתו התקצרה.
באם באם הניח את שלט הפלייסטיישן על השטיח שעליו ישבו, והפנה את מבטו אל מארק.
״חשבתי שזה היה בצחוק...אתה באמת יכול לגרום לי להרגיש בגן עדן מארקי?״ אמר באם באם בטון מבויים, מתקרב אל מארק בצורה מוגזמת. כמו שאמרתי- רוב השיחות שלהם היו ככה, לדעתו של מארק זאת פשוט הצורה שבה באם באם מתנהג, אין בזה שום דבר סקסואלי.
״אתה רוצה?״ אמר מארק, מתקרב לבאם באם עוד יותר.
״לא״ ענה באם באם בפשטות ובקול גבוה, מחייך מעט למראה מארק המופתע. מארק היה יכול להרגיש את האכזבה תקועה עמוק בגרונו. ״טוב, הפסד שלך״ אמר מארק, לא מתייחס לבאם באם.
״~בואאא נתנשקקק עד אוררר הבוקררר~״ באם באם התחיל לשיר שיר לא כל כך מוכר.
מארק פשוט טפס את השלט שנשכח על הרצפה והמשיך לשחק, פגוע קצת מבאם באם שמבלי לשים לב שיחק ברגשותיו.
-
״להתראות מארקי״ קרא באם באם אל מארק שהלך והתרחק.
ברגע שמארק נעלם מהאופק, באם באם רץ והסתגר בחדרו, כמו בכל פעם.
מסניף את הסדינים שלו שריח הבושם של מארק נקלע בהם, תופס את השלט של מארק ומחבק אותו, כל דבר שמארק נגע בו הוא היה שומר כמו יהלום. באם באם היה אובססיבי למארק בצורה לא נורמאלית, וזה גרם לו עצב רב. הוא הרגיש שאם יתנשק עם מארק זה ידרדר לדברים לא טובים ובסוף למארק ימאס מימנו והוא יזרוק אותו כמו האדם הקודם שהיה אובססיבי כלפיו.
״מארקי״ הוא מלמל בעודו מסניף מהכרית שעליה שכב קודם.
> שבת בערב, שיעור פרטי: סונגמין וקיוהיון.
סונגמין ישב בחדרו על יד שולחן הכתיבה הקטן שלו, מחכה בקוצר רוח לקיוהיון שאמור להגיע לביתו בכל רגע.
ברור שקיוהיון איחר, לפחות ברבע שעה, אבל סונגמין עדיין בירך אותו בשלום מתרגש כשנכנס אל החדר.
״אז זה החדר שלך מיני מאוס? הייתי מוסיף כאן יותר מיקי מאוסים...״ אמר קיוהיון, מתהלך בחדר כאילו שייך לו. סונגמין לא הגיב והתיישב שוב על יד שולחן הכתיבה עם גבו לקיוהיון. אחרי כמה שניות של שקט הוא הרגיש את ידו של קיוהיון מלטפת את עורפו, כאן נדלקה הנורה האדומה של סונגמין והוא קם במהירות מהכיסא. ״ק-קיו! א-אתה כאן כדי ללמוד!״ אמר סונגמין חסר ביטחון, פוחד ממה שיקרה עוד רגע.
קיוהיון התקרב אל סונגמין, מקיף את ראשו עם ידיו בחיבוק. סונגמין סגר את עניו בפחד וקיוהיון חייך לעצמו בשביעות רצון, מפיל את סונגמין על המיטה ועולה עליו עם גופו. לא כי הוא רצה לעשות לו משהו, הוא רק רצה להפחיד אותו. קיוהיון ידע כמה סונגמין פוחד מההתעללות המינית שלו.
סונגמין התחיל להזיע מפחד, הפנים שלו אדומות והוא מרגיש כאילו עוד כמה רגעים הוא מתעלף. קיוהיון שראה שסונגמין מתחיל לא להרגיש טוב, חפן את פניו של סונגמין בידיו ואמר ״אתה צודק, בוא מיני״ ואז קם מסונגמין כאילו לא קרה כלום, מתיישב בכיסאו של סונגמין. איייש קיוהיון...שחקן למופת.
סונגמין התרומם באיטיות מהמיטה עדיין קצת המום, והתיישב על הרצפה, עומד על ברכיו כדי להגיע אל שולחן הכתיבה. הוא התחיל להסביר את החומר וקיוהיון באמת הקשיב, הבין, שאל שאלות, התעניין...סונגמין הרגיש כל כך מאושר שיכל לעזור לקיוהיון בצורה שכזו.
-
״להתראות קיו, היה נחמד...״ אמר סונגמין העומד בפתח הדלת.
קיוהיון הנהן והתקרב שוב אל סונגמין, ״תודה מיני״ הוא אמר ברצינות. קיוהיון המשיך לסתכל על סונגמין לעוד מספר שניות ולפתע נשק לו על הלחי. חום גופו של סונגמין היה כל כך גבוה שעשה לו סחרחורת. סונגמין נשאר קפוא במקומו, פיו פעור מעט ועניו מורחבות בהלם. קיוהיון חייך חיוך חמוד (ולא מרושע כמו בדרך כלל) ויצא מין החדר. קיוהיון ידע מה סונגמין אוהב...הוא ידע איך לגרום לו לא לישון היום בלילה...הוא פשוט ידע! כי זה קיוהיון...
סונגמין לא זז, עדיין אדום כמו עגבניה. הוא שמע את אמא שלו נפרדת לשלום מקיוהיון ואז את הדלת נטרקת.
סונגמין התהלך כמו זומבי לאמבטיה, רועד בכל גופו, וההלם שיתק אותו לגמרי.
״ה-ה-הוא-א-א-א-א- נ-נ-נ-נ-נ-ניש-ש-ש-שק אותי.״ הוא גמגם לעצמו. פתאום נזכר בחיוך החמוד שנתן לו קיוהיון שניה לפני שיצא, ובשפתיים הרכות והורודות שנמחצו כנגד לחיו כמה דקות לפני כן. דמעות החלו לזלוג מעניו. הוא הרים את פניו אל המראה. ״למה אני בוכה?״ הוא מלמל לעצמו בבכי.
נכנס לחדרו בשנית ופורץ בבכי מחריש אוזניים.
קיוהיון שעדיין היה לא רחוק מהבית, היה יכול לשמוע את סונגמין בוכה. הוא הביט אחורה, טועה מה קרה. סונגמין באמת מתנהג קצת מוזר... אולי עובר עליו משהו. כן זה בטח זה! לבסוף הוא החליט לשלוח לו הודעה שתרגיע אותו מהמשבר הלא ברור שעבר.
-
^^^ מיני מאוס! תודה לך על היום, בלעדייך לא הייתי מבין כלום! ניפגש יום שלישי :) ❤️^^^
סונגמין בהה במסך וליבו החסיר פעימה כשראה את הלב הורדרד שהופיע בסוף ההודעה.
״אני לא צעצוע שלך, תפסיק לשחק בי״ הוא מלמל בעצב, כאילו מדבר אל קיוהיון.
-> יום ראשון בבוקר, בית ספר, 8:15, רבע שעה לתחילת השיעור.
הרעש בכיתה...המלמולים...הצעקות...הצרחות...
הכל השתתק ברגע שג׳י דרגון נכנס לכיתה. ג׳י דרגון הרגיש מאוד עצוב הבוקר. לא טלפונים, לא ברכות...שום דבר! לרגע הוא חשב שאולי הוא טעה, ושזה לא באמת יום ההולדת שלו, אבל לוח השנה שלו לא טועה! היום זה יום ההולדת שלו! מה קורה עם כולם? במיוחד טופ! בכל שנה טופ מגיע מוקדם לביתו של ג׳י דרגון עם ורדים או שוקולד או כל דבר! אבל טופ לא היה שם הבוקר, מה שממש אכזב את ג׳י דרגון.
ג׳י דרגון אהב את טופ. כולם ידעו את זה, זה לא חדש, הוא וטופ היו ה-זוג. אפילו שהם לא באמת היו זוג, אלה סתם סקאנדל בבית הספר. הוא חשב שהשנה הוא יוכל לחגוג את יום ההולדת שלו ביחד עם טופ...אולי אפילו, לחבק או לנשק אותו...או משהו...אבל, טופ שכח.
הוא התהלך בין התלמידים השקטים והתיישב במקומו, מסתכל לכל עבר ומנסה להבין מה קרה...
האם הוא עשה משהו רע?
- ״ג׳י די!!״ הוא שמע את טופ קורא לו. החיוך חזר אל פניו של ג׳י דרגון ברגע ששמע את קולו העבה של טופ.
טופ רץ אליו ונתן לו את אחת מלחיצות היד המיוחדות שלהם.
״אתה בא היום לעזור לי לבחור חולצה ל...ל...ליום הגיבוש?״
ג׳י דרגון הרגיש כאב חזק בליבו כשטופ אפילו לא הזכיר את זה שיש לו יום הולדת.
״יש יום גיבוש?״ ענה ג׳י בעצב.
״לא...התכוונתי...ל...מתי שיהיה יום גיבוש, כדי שאני...אהיה מוכן מראש...״ טופ חייך חיוך מזוייף והתכונן ללכת לשיעור שלו. ״אני בא לאסוף אותך בחמש וחצי! חכה לי בחוץ!״ הוא הוסיף ויצא מן הכיתה. ג׳י דרגון הנהן והתיישב במקומו, טועה האם באמת כולם כל כך עסוקים שהם שכחו את יום ההולדת שלו.
-> חמש וחצי בערב.
״הוא הלך! צאו צאו צאו!!!!!״ קראה אמבר אל הצוות המיומן שנבחר בכדי לארגן את הבית למסיבה בפחות משעתיים.
״סיאל- בלונים, מינט תביאי את העוגה! בום תתקשרי לבאם באם, הוא כבר צריך להיות כאן!, סונגרי איפה הבחור שמביא את הפוסטרים?! שיוון השתייה למקרר עכשיו! קריסטל תדליקי את כדור המראות! ומינזי- תשמרי בחוץ שג׳י דרגון לא חוזר במקרה או משהו! לעבודה!!!!״
והמשימה יצאה לפועל!
> שבע.
הכל היה מאורגן בדיוק לפי התכנון, אנשים כבר התחילו להגיע. באם באם בעמדת הדי ג׳י והכל במקום!
אפשר להגיד שזה יהיה מוצלח!
^^^טופ, אנחנו כמעט מוכנים! איפה אתם??👍👍^^^ מינזי שלחה לטופ הודעה כשראתה שרוב המוזמנים כבר הגיעו.
^^^אוכלים גלידה 😜, שבע וחצי שם! בלי פאדיחות! 👍^^^
יופי יופי יופי...הכל מתקדם לפי התכנית!
״היי! תניחו את הסוג׳ו, ג׳י דרגון אפילו לא הגיע עדיין! אל תשתכרו לי מעכשיו!״
> הבית של דונגהא.
״מיני, כבר שבע ורבע, כדאי שנלך.״ אמר דונגהא, מסתכל על עצמו שוב ושוב במראה.
הוא עדיין לבש את השלייקס שלו, וכמובן שגם את אותן משקפיים מכוערות.
לעומת זאת סונגמין היה חמוד כמו דובון! יושב על המיטה של דונגהא עם סוכריה על מקל בפה.
״אני פוחד״ ענה סונגמין בכנות.
״יא! אנחנו ביחד בעסק הזה! גם אונהיוק יהיה שם! חוץ מזה חשבתי שאתה וקיוהיון מסתדרים יותר טוב מאז שאתה נותן לו שיעורים פרטים...״
~כן בטח- חשב לעצמו סוגמין, מגלגל את עניו בשלילה.
לבסוף הוא נכנע וקם מהמיטה. השניים יצאו מהבית והחלו לצעוד לכיוון ביתו של ג׳י דרגון.
-> שבע וחצי.
כולם כאן! כולם! אין אחד שהעז לפספס את המסיבה של ג׳י דרגון! טוב חוץ מהיצ׳ול...אפילו שהיה אל מסיבות: גם להיצ׳ול מגיע קצת חופש לא? אה כן- ומארק, שהיה חייב ללכת לחזרות :/ ועוד כמה ילדים חנונים...אבל הם לא נחשבים.
מינזי סיאל וקריסטל עמדו ביחד בכניסה, מכניסות את כולם אל תוך הבית ונותנות הנחיות על מתי להתחבא, ועל לצעוק ׳הפתעה׳ וכל מיני דברים...
בנתיים אמבר הייתה בקשר עם טופ דרך ההודעות בפאלפון.
^^^אוקי בואו!!!!!!!! ❤️❤️❤️👍😄😄😄😝😜^^^
^^^שתי דקות שם! תהיו מוכנים!! 😃😜^^^
- החדר השתתק, כולם התחבאו והאורות היו כבויים. ששש...
-
״טוב אז...היה נחמד היום...״ אמר ג׳י דרגון בעודו יוצא מהמכונית הכסופה של טופ, עדיין בטוח שטופ שכח את יום הולדתו. ״נכון...בוא, אני אלווה אותך לבית״ ענה טופ, מושך את ג׳י דרגון אל הבית ומנסה כמה שפחות להראות התרגשות.
ג׳י דרגון נסחב אחריו באיטיות.
פותח את דלתות הבית ומדליק את האור בחוסר עניין.
ברגע אחד עניו התרחבו.
כל חבריו עמדו וצעקו - ׳הפתעה!!!׳ בעודם זורקים עליו בלונים בכל הצבעים!
תמונות גדולות של ג׳י דרגון מפוזרות בכל המקום, ומזרקת השוקולד כל כך גדולה שהיה אפשר לראות אותה ממטרים! הדי ג׳י: באם באם, התחיל לשים שירים כמו: one of a kind, cryon ועוד כמה שירים שג׳י דרגון אוהב...והכל פשוט מושלם!
ג׳י דרגון לא ידע מה להגיד, לכן הוא רק הסתובב ומול כולם- נישק את טופ על השפתיים.
~~טוב זה לא היה בתכנון.~~
כולם כבר היו תחת השפעת אלכוהול לכן רק הריעו בשמחה והמשיכו להתעסק בעניינים שלהם.
טופ נישק בחזרה- זה סוף סוף קרה! ועוד בכל כך פתאומיות וכל כך מהר!
~בבקשה שזה לא חלום, בבקשה שזה לא חלום...
ג׳י דרגון חייך חיוך מרוצה לטופ ולחש לו ״קומאו היונג! סארנגהא!״.
~זה לא חלום!!!!
השניים יצאו אל החצר וישבו על ספסל ביחד, מתנשקים כאילו אין מחר.
-> במקביל בחצר.
״ג׳י דרגון כבר נכנס?״ שאל דונגהא בעצב.
״כן...נראלי״ ענה סונגמין, גם הוא עם מבט מאוכזב.
״אוף. אנחנו כאלה פחדנים!! למה לא נכנסנו וזהו!!?״ אמר דונגהא בשנית. כועס על עצמו על שנתן לקצת אונהיוק להפחיד אותו.
״כי קיו ואונהיוק היו קורעים אותנו, וכי אין מינהו שיציל אותנו, וכי זה לא בשטח בית הספר לכן הם יכולים לאנוס אותנו ואף אחד לא ידע, וכי-״
״טוב הבנתי!!!!״ הפחד חזר אל דונגהא.
״למה אתם פה?״ פתאום שאל קול עבה, מבהיל את שניהם.
- ״שיוון? הבהלת אותי!!! אמ...סתם, יושבים...״ ענה לו סונגמין.
שיוון שהיה קצת מושפע מהאלכוהול- החליט שיהיה נחמד לגרום לסונגמין להשתכר ולעשות שטויות.
למה דווקא סונגמין? כי הדבר הכי גרוע שדונגהא אי פעם שתה זה מיץ תפוזים. אין מצב שהוא יגע באלכוהול!
שיוון משך את סונגמין אל תוך הבית, וסונגמין רק הסתכל אחורה אל דונגהא שנופף לו לשלום בעצב.
ג׳י דרגון וטופ יצאו אל החצר, מתיישבים על ספסל ומתמזמזים.
טוב. אז דונגהא נשאר לבד בחוץ, משקיף על ג׳י דרגון וטופ שלא הפסיקו להתנשק.
מעניין מה קורה באמת עם שני אלה...
-
״בוא מיני...הינה, שתה את זה! אתה תרגיש טוב!״ אמר שיוון, מושיט לסונגמין כוס של משקה לא מוכר. סונגמין בטח בשיוון לכן שתה בלי להסס.
ככה היה בערך כל הלילה. עוד כוס ועוד כוס, סונגמין לא ידע שאלכוהול יכול להיות מסוכן...
מסוכן מאוד...הוא הרגיש כל כך טוב! לא פוחד מקיוהיון, לא פוחד מכלום! רק הוא: בעולם שלו.
- בחצר.
״נסיכה? מה אתה עושה כאן? באת לחטוף כמה בעיטות או שסתם כיף לך לשמוע את הדי ג׳י מבחוץ?״ והינה שוב הקול הזה... אונהיוק חיכה לתגובה מדונגהא אבל לא קיבל אותה.
״אונהיוק?״ דונגהא אמר לפתע ברוך. כאילו לא שמע דבר ממה שאונהיוק אמר, הוא פשוט שינה נושא לגמרי. זה היה קצת מוזר. דונגהא היה מוזר! הוא התנהג כמו אדם אחר.
״מ-מה?״ ענה אונהיוק מבולבל.
״לא אכפת לך שטופ וג׳י דרגון מתנשקים?״ שאל דונגהא. אונהיוק לא הבין מה דונגהא רוצה, וגם הוא היה קצת שתוי לכן לא התווכח וענה מייד.
״לא...חוץ מזה, החבר הכי טוב שלי הומו.״ הוא אמר בלי להסס.
״שיוון? מה? איך? אני בטוח שברגע זה הוא מזיין את קריסטל או משהו...״ ענה דונגהא, שוכח עם מי הוא מדבר...
״נסיכה? אני לא מרשה לך לדבר ככה!״ אמר אונהיוק בקול סרקסטי, ״חוץ מזה, דיברתי על קיוהיון...״ הוא המשיך...
😱*-שוק-*😱
״ק-ק-ק-ק-קיוהיון...ג-ג-ג-גיי?!?!?!?!?!?!?!?!!!!?!!!!!!?״ צעק דונגהא בפליאה. אף אחד לא שמע אותו בגלל המוזיקה החזקה, אבל אונהיוק ישירות התחרט על כך שסיפר משהו שלא היה צריך.
״אל תגיד לאף אחד!״ הוא הוסיף, אבל דונגהא כבר לא היה שם...
~ ״אני חייב להזהיר את סונגמין״ דונגהא מלמל לעצמו בעודו רץ אל הבית.
- בבית.
״השתגעת?!?!?!?!?! זה סונגמין!! הוא לא רגיל לשתות!! אתה לא נורמאלי!!!! אני לוקח אותו לבית החולים!״ קיוהיון צרח על שיוון ברגע שראה את המיני מאוס שלו מפרכס על הרצפה.
זה נכון, קיוהיון אהב לשחק בסונגמין, אבל הוא ממש דאג לו באותו רגע.
״לא!! אני יכול להסתבך!״ ענה שיוון, דואג רק לעצמו.
״טוב זה לא משנה, הוא חייב לצאת מכאן!!!״ אמר שוב קיוהיון בעודו מחזיק את סונגמין כמו כלה וסוחב אותו עד למכונית שלו.
סונגמין היה עדיין בהכרה לכן היה מודע איך שהוא למאמצים של קיוהיון להגן עליו.
-
״איפה סונגמין?!?״ דונגהא שאל את אחד הילדים שרקדו ברחבה/סלון. ״נראלי שהוא הלך הביתה!״ הילד השני קרא, מנסה להתעלות על הרעש המטורף של המוזיקה.
דונגהא נרגע כשחשב שסונגמין בטוח בביתו. ואז חזר אל החצר, ממשיך לצפות בזוגות המתמזמזים בלי סוף.
זה עומד להיות לילה ארוך...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
