הפכים נמשכים - פרק ו׳ - (פרק 6)
*בוקר*
״א-איפה אני...״ מלמל סונגמין כשלא זיהה את המקום בו בדיוק התעורר בעודו חש בכאב ראש עצום.
הוא מצמץ כמה פעמים והסתכל מסביב. יש ארון, טלויזיה, מחשב...הוא בטח נמצא בחדר כלשהו. אוקי הפאניקה מגיעה... לאט לאט הוא נשען אחורה, עצם את עניו וניסה להרגע ולחשוב טוב טוב מה הדבר האחרון שהוא עשה:
*״בוא מיני...הינה, שתה את זה! אתה תרגיש טוב!״* הוא נזכר בשיוון אומר. ״שיט!״ הוא מלמל בשנית, מבין את הסיטואציה...
טוב אז זה בטח החדר של שיוון- חשב לעצמו סונגמין, מנסה לפענח מסרים. ~שיוון הזבל הזה! מה הוא כבר עשה לי !?~ הוא התחיל לקלל אותו במחשבותיו. -אך דעתו השתנתה לגמרי כשהפנה את מבטו ימינה.
!!!!!!!!!!!! ״ק-ק-ק-ק-קיו??!״ הוא נבהל, אך עדיין לחש, פוחד להעיר את קיוהיון הנראה ישן לידו.
~אוקי מה קורה פה?! זה החדר של קיוהיון? איך הגעתי לפה? קרה משהו בלילה? אוי וואבוי אני מקווה שלא! רגע מה קרה אתמול? אני לא זוכר!!!! אוף! איך לעזעזל הגעתי לפה??~ הוא התחיל להציף את מוחו בשאלות, אך בשניה שקיוהיון הניח יד אחת על בטנו מתוך שינה, כל המחשבות השתתקו.
~קיוהיון יכול להראות כל כך חמוד כשהוא לא מקניט אותי, או מפחיד אותי...כשהוא סתם שותק...סתם...קיוהיון. הוא נראה ממש טוב...~ סונגמין התחיל לחשוב לעצמו שוב, מביט טוב טוב בפניו הישנות של קיוהיון.
בשניה אחת כל הזכרונות מהלילה הקודם חזרו אליו. הוא נזכר איך השתכר לגמרי ואיך קיוהיון דאג לו ולקח אותו אליו הביתה, הניח אותו בעדינות על המיטה וכיסה אותו בשמיכה. הוא לא...אנס אותו- מה שלא מתאים בכלל לקיוהיון.
סונגמין הסמיק מעט. לאט לאט מתקרב אל קיוהיון.
הוא הביט בפניו הישנות לעוד כמה רגעים. בוחן טוב טוב כל פיסת עור על פניו המושלמות של קיוהיון.
מבטו נח על שפתיו המגרות. זה נכון שלא משנה כמה קיוהיון הקניט אותו, הוא אף פעם לא נישק אותו על השפתיים...והשפתיים של קיוהיון היו כל כך- הם היו כל כך- כאלה- ואוו!!! וסונגמין רצה. הוא רצה כל כך...אולי זה כי הוא עדיין היה מושפע קצת מהאלכוהול, או שאולי הוא השתגע...או שטכניקת ה׳מבט המאוהב׳ של קיוהיון כן עבדה עליו: אבל סונגמין איבד כל טיפת הגיון שהיה במוחו.
הוא הניח את שפתיו הרטובות על שפתיו האדומות והנפוחות של קיוהיון, בקושי נוגע בהן, כאילו פוחד לשבור אותן. הוא נשאר כך במשך שלוש שניות בדיוק. מתרחק בפתאומיות כשנזכר שהוא מנשק את צ׳וי קיוהיון. ~ מה אני עושה?!?! אני הרגע נ-נ-נ-נ-ניש-ש-ש-שקתי את ק-ק-ק-קיו!!!!!!~ סונגמין קם במהירות, לחיו אדומות כדם ומצחו מזיע לגמרי, מפלח את דרכו אל האמבטיה בריצה.
-
קיוהיון, -שהיה ער כל הזמן הזה- פקח את עיניו בעדינות וחייך חיוך מרוצה. היה ניתן לראות שגם הוא מסמיק קצת, הרבה פחות מסונגמין זה בטוח!
> עשר דקות אחר כך, באמבטיה.
״מיני מאוס, התעוררת?״ זהו. ברגע זה סונגמין היה בטוח: זה הסוף שלו.
אך הדבר המפתיע מכל קרה: קיוהיון נכנס אל האמבטיה לבוש פיג׳מה כחולה, בידיו כמה בגדים מקופלים והוא מחייך ברוך. ״קח, הכנתי לך בגדים נקיים. תתלבש ובוא אני אקפיץ אותך הביתה עם האוטו.״
~הוא לא הקניט אותי~ חשב לעצמו סונגמין, מסמיק עוד יותר.
הוא התלבש במהירות וכדבריו של קיוהיון: הוא הקפיץ אותו הביתה בלי לומר מילה נוספת.
אחד הרגעים המוזרים ביותר של קיומין הייתי אומר.
> דונגהא. בית הספר, סוף יום הלימודים.
כמעט אף אחד לא הגיע היום לבית הספר. כולם היו עייפים כל כך מהמסיבה שהייתה אתמול בלילה.
טוב, דונגהא הגיע! זה בטוח.
״מעניין מה קורה עם סונגמין. הוא לא התקשר אלי היום בבוקר וגם לא הגיע לבית הספר...״ מלמל לעצמו דונגהא בעודו מתהלך במבנה הגדול. ספר ההיסטוריה מוחזק בידיו והוא מרוכז בו באופן מפחיד כששמע את שמו, מפריע לשלווה שחש כשנמנע מהצקות ׳אונהיוק׳ למיניהן- ״הא?!״ הוא שמע קול קורא לו. ״היצ׳ול היונג? מה שלומך?״ ענה דונגהא למראהו של היצ׳ול מתקרב אליו. ״בסדר, איך הייתה המסיבה?״ הוא שאל. דונגהא קימט את מצחו- ״נורא...מלא זוגות מתמזמזים, ואני לבד: סופג העלבות מאונהיוק״ הוא ענה. ״אונהיוק לא עשה שטויות?״ שאל היצ׳ול בהומור, מחייך אל דונגהא. ״לא, אבל חוץ ממנו ומסונגמיני שלי, כולם עשו שטויות.״ דונגהא פתאום חשב לעצמו- זה נכון...אונהיוק באמת לא עשה הרבה...מה יש לו? הוא מרגיש טוב?
״טוב תקשיב״ היצ׳ול התפרץ לפתע, מוציא את דונגהא ממחשבותיו. ״אתמול הייתי בקניון עם האקס שלי ותראה מה מצאתי בשבילך״ אמר היצ׳ול בעודו מוציא קופסא קטנה מהכיס. ״מה זה?״ מלמל דונגהא. ״עדשות מגע!! אתה לא תצתרך את המשקפיים המכוערות שלך יותר!״ היצ׳ול קרץ והריע לעצמו. ״אבל...אני אוהב את המשקפיים שלי...״ אמר דונגהא בעצב. ״כן, אבל עדשות זה יותר נוח ויותר יפה!״ החזיר היצ׳ול. דונגהא השתכנע, ולקח את עדשות המגע מהיצ׳ול. ״תודה היונג, כמה זה עלה? אני אחזיר לך את הכסף!״ ~ ״לא לא לא: עליי! תהנה!״ היצ׳ול סיים את השיחה ויצא מן המבנה, מקפץ ומדלג בשמחה...כן, זה היצ׳ול.
דונגהא אחז בקופסא והביט בהיצ׳ול ההולך ומתרחק.
> טאמין, סדנאת תיאטרון, חמש וחצי בערב.
״ערב טוב אופפה!״ טאמין קרא בעודו נכנס אל הסטודיו, מוצא את מינהו תופר כמה תלבושות.
״טאמין? הקדמת (כמו תמיד)! בוא תעזור לי! אני תופר את התלבושות להצגה!״ טאמין הנהן בשמחה ורץ אל מינהו, מתיישב לידו ותופס שמלה ורדרדה שהייתה מונחת על אחד השולחנות.
״השמלה הזאת ממש יפה...מי תלבש אותה?״ אמר טאמין, בעודו בוחן עוד תלבושות שהיו על השולחן.
״ליידי ניימי״ ענה מינהו, שקוע במכנס שהוא בדיוק תופר. ״תזכיר לי מי משחקת את ליידי ניימי...״ שאל טאמין בחוסר ביטחון, ״דונגהא״ ענה מינהו בשנית: פניו רציניות מאוד ולא נראה שזה משעשע אותו. טאמין חייך חיוך משוחק, ״אני מת לראות את זה!״ הוא אמר, מצחקק מעט. מינהו שהחל להרגיש רגשות קנאה ציווה על טאמין- ״קח מחט ותתחיל לתפור את הכובע ההוא שם!״ טאמין הנהן ולקח מחט, מתחיל במלאכה!
השניים המשיכו לתפור ואוירה רגועה נחה בחדר למספר דקות.
-״אאוץ׳״ טאמין קרא פתאום. ״מה קרה?!!״ מינהו נבהל ועזב את המכנס שתפר בצד, ניגש אל טאמין במהירות. ״נ-נדקרתי מהמחט...זה כואב...״ הוא מלמל, נראה כאילו הוא עומד לבכות, אפילו שבבנינו: הוא בכלל לא עמד לבכות. מינהו הסתכל על טאמין כמה שניות ואז החזיר את ריכוזו אל האצבע הקצת מדממת. הוא אחז בידו של טאמין והכניס את האצבע לתוך הפה שלו. טאמין לא היה בטוח מה הוא אמור לעשות. הוא המשיך להביט במינהו המודאג... ״מ-מה אתה עושה אופפה?״ אמר טאמין אחרי מספר שניות מביכות. ״זה עוזר, ראיתי את זה באיזו סדרה!״ אמר מינהו, ממשיך למצוץ את האצבע של טאמין. טוב טאמין היה רק בן 17, ההורמונים החלו להציף את גופו והחלה להיווצר צורה של אוהל בכיוון מפסעותיו. טאמין קם במהירות, פוחד שמינהו יבחין בזקפה שלו, ״תודה אופפה! אני מרגיש יותר טוב! אני...הולך...לשים על זה מים קרים! כן...זה יעזור!״ הוא אמר בלחץ ורץ החוצה מן החדר. מינהו הנהן ושב אל המכנס שנשכח על השולחן, ממשיך לתפור.
-> שש, תחילת הסדנא.
לבית הספר בקושי הגיעו תלמידים- אבל את הסדנא של מינהו: אף אחד לא פספס! מי יעז?
טאמין כבר שב לסטודיו אחרי שטיפל בזקפה שלו בשירותים, וכולם ישבו במעגל על הרצפה כמו תמיד.
״היום נסיים לקרוא את המחזה!״ הודיע מינהו ופתח בעמוד שנעצרו בו בפעם הקודמת.
כולם קראו עם מינהו, כל אחד את הדמות שלו, והכל הלך חלק עד ש:
אונהיוק: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״
דונגהא: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״
אונהיוק: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״
״וואוו ואוו רגע מה?!?!״ צעק אונהיוק כשקרא את ההוראות בתסריט.
״אדון ג׳ואן ניגש אל ליידי ניימי ומנשק אותה על השפתיים? אתה באמת חושב שאני אנשק את הנסיכה המכוערת הזאת?!״ מינהו רק הביט באונהיוק בחוסר עניין. ״זה התסריט, התחייבת להופיע בהצגה? אתה לא רוצה? אתה מוזמן לוותר על תפקידך- שלום.״ אונהיוק שאהב כל כך את הסדנא לא היה מוכן לוותר עליה. ״אתה לא יכול פשוט להחליף לי תפקיד?״ קרא אונהיוק, הפעם יותר מבקש מאשר מתלונן. ״אני מצטער אונהיוק״ אמר מינהו ושב אל הטקסט. אונהיוק הביט בדונגהא בכעס, גם הוא לא נראה מרוצה כל כך.
״טוב בואו נמשיך״ הכריז מינהו, והכיתה המשיכה בקריאה.
> סוף החזרה.
״סיימנו לקרוא, ניפגש יום חמישי! בהצלחה בבגרות בהיסטוריה!״ אמר מינהו, נפרד לשלום מהכיתה וניגש אל טאמין. השניים נדחסו בפינת הכיתה בעוד ששאר התלמידים אספו חפציהם והחלו לצאת מהחדר. הם דיברו בשקט בכדי שתלמידים לא ישמעו ששיחתם אינה קשורה לחומר לימודי או לסדנא.
״איך האצבע חמוד?״ שאל מינהו ברוך, הולך לאיבוד במבטו התמים לכאורה של טאמין.
טאמין- שהיה ממש קרוב למינהו באותו רגע בגלל הצפיפות, חייך חיוך קטן ואז נגע בשפתיו של מינהו עם אצבעותיו, כאילו מאתגר את מינהו. אף אחד לא ראה את הדרמה שהתחוללה בניהם, כולם היו עסוקים בלדבר על כמה מושלמת הייתה המסיבה של ג׳י דרגון. זאת מסיבה שידברו עליה הרבה...
״מ-מה-״ מינהו עמד לדבר אך טאמין קטע אותו- ״מתי?״ הוא לחש אל מינהו בעצב. אפילו שלא הזכיר פרטים, מינהו ישירות הבין למה טאמין מתכוון. ״טאמין אני-״ הוא התחיל אך טאמין קטע אותו שוב, הפעם בנשיקה עדינה על שפתיו. מינהו נבהל והתרחק במהירות, מביט אחורה בכדי לבדוק שאף אחד לא הבחין בהם, אבל מסתבר שהמסיבה של ג׳י דרגון הייתה יותר מעניינת. ״טאמין! ...יכולים לפטר אותי...״ לחש מינהו, קולו מצטער. ״סליחה אופפה...״ ענה טאמין, הפעם הוא באמת עמד לבכות. ״טאמיני...עוד חודשיים! וזהו...״ טאמין הרים את ראשו וחייך אל מינהו, מהנהן בהבנה. הוא התכופף לאסוף את חפציו מן הרצפה ומינהו הסתכל עליו, מרגיש שהוא עומד להשבר ופשוט רצה לקפוץ על טאמין.
השליטה העצמית של מינהו חזרה לעצמה והוא נפרד מטאמין כמו מורה ותלמיד...בערך...
במקביל:
״נסיכה?!...לפה!״ קרא אונהיוק בכעס.
דונגהא ניגש אליו, פוחד כמו תמיד. ״נה?״ הוא שאל.
״מה...למה אתה בלי משקפיים?״ אונהיוק אמר לרגע, מחליף את גוון הטון שלו לגמרי.
״ה-היצ׳ול היונג קנה לי עדשות...״ ענה דונגהא ישירות. ״טוב...זה...סביר...״ אמר אונהיוק, חוסר הביטחון ברור בקולו. ~הוא החמיא לי הרגע?~ ״ת-תודה...״ ענה דונגהא, קצת מבולבל מהתנהגותו של אונהיוק.
אונהיוק אולי היה שחקן טוב, אבל אם דונגהא לא היה כל כך שונא את אונהיוק, הוא גם היה יכול לראות את זה שאונהיוק מאוד אוהב את המראה שלו ללא המשקפיים.
״טוב!״ אונהיוק חזר לטון המפחיד, ״אתה ידעת שאנחנו צריכים להתנשק?״ הוא שאל, מביט טוב טוב בעניו של דונגהא, שעכשיו היו ברורות לו מאוד ללא המשקפיים. ״לא! אונהיוק אני נשבע לך!!״ דונגהא התפרץ מייד. ״אז תצחצח טוב טוב שיניים! ליידי ניימי...אדון ג׳ואן הולך להיות הסיוט של חייך!״ הוא הקניט שוב. דונגהא הנהן במהירות והתרחק מאונהיוק עד כמה שיכל. אונהיוק הסתובב אל קיוהיון והם התחילו לדבר על משהו לא ברור.
דונגהא הביט באונהיוק...״למה אני צריך לנשק את היצור הזה?״ הוא מלמל לעצמו והמשיך בעיסוקיו...
סונגמין אסף את חפציו בפינה של החדר, עומד לעזוב אותו כשהבחין באונהיוק וקיוהיון מדברים ממש לייד דלת הכניסה הראשית. פתאום נזכר בנשיקה שנתן לקיוהיון. הוא החל להסמיק ומבטו ירד אל הרצפה, יודע שקיוהיון היה בכלל ישן כשנישק אותו. ״אם קיו יגלה שנישקתי אותו זה הסוף שלי!״ הוא מלמל בלחש. הפחד תקוע עמוק בגרונו. הוא ניגש אל הדלת, מנסה לצאת מהחדר בעודו מתחבא מקיוהיון כמה שיותר- אך בדיוק כשעבר בפתח הדלת הוא הרגיש את ידו של קיוהיון מלטפת את החלק האחורי שלו. הוא המשיך בריצה ואז הסתכל אחורה אל קיוהיון. קיוהיון עדיין דיבר עם אונהיוק כאילו לא עשה כלום, כאילו אפילו לא הבחין כלל בסוגמין. סונגמין הסתובב חזרה- ״הוא נגע לי בתחת!״ הוא מלמל לעצמו בכעס ועזב את המבנה.
-> יום שלישי, 10:00- שיעור ספורט.
נבחרת הפוטבול הבית ספרית מתאמנת לקראת המשחק הקרוב בעוד ששאר התלמידים משחקים כדור סל, כדורגל, או סתם יושבים.
*-נבחרת הפוטבול הבית ספרית: אונהיוק, קיוהיון, שיוון, קאפ, טופ, אמבר ומארק- מאמן: טאיינג.
סונגמין ודונגהא שישבו ממש מולם בהו בשחקני הפוטבול המוכשרים רצים על גבי המגרש והתחילו לדבר בניהם:
״אני מרגיש מוזר״ סונגמין התחיל את השיחה.
״ספר לי על זה״ ענה דונגהא, בוהה באונהיוק המזיע חסר החולצה, מבין טוב מאוד למה סונגמין מתכוון.
~אונהיוק כל כך מוזר בזמן האחרון...גם ביום ההוא...במסיבה...~
״אה!!! מיני!! נזכרתי!! אני צריך להגיד לך משהו!!״ התפרץ דונגהא לפתע כשנזכר בדבר המחריד שאונהיוק סיפר לו. סונגמין רק הסתכל על דונגהא וחיכה שידבר.
״קיוהיון...הוא........״ דונגהא הסתכל על סונגמין במבט מודאג, מודע לכך שמה שיגיד לא ימצא חן בעניו... ״אוהב בנים!!!!״ הוא לחש בהתרגשות.
...שלוש שניות עברו עד שסונגמין הגיב לדבר.
״נו באמת...תגיד לי משהו שאני לא יודע!״ אמר סונגמין בעודו מגלגל את עיניו.
״ידעת שהוא גיי?״ שאל דונגהא בפליאה. בכנות- אם אונהיוק היה גיי זה היה קצת מטריד את דונגהא...
״דא! הוא רק אונס אותי מכיתה ז׳!״ סונגמין דיבר קצת בקול.
״אז מה? גם אונהיוק אונס אותי...זה לא אומר שהוא גיי! הוא סתם שונא אותי....אונהיוק גיי, בטח, אחלה השערות סונגמין!״ אמר דונגהא בקול סרקסטי. עוד יותר חזק, מתעלה על קולו של סונגמין.
״לי אונהיוק גיי??!?!?!!״ פתאום השניים שמעו מישהי אומרת. הם הסתובבו בפחד בכדי למצוא את קריסטל עומדת מאחוריהם. ״כל בית הספר הולך לשמוע על זה!!״ היא צחקה לעצמה והחלה להתרחק.
~שיט שיט שיטטטטט זה הסוף שלי זהו...~ ״קריסטל חכי רגעעע!!!!״ דונגהא רץ אליה, תופס אותה בידה.
״הוא לא גיי...באמת שלא!״ הוא אמר, פוחד לחיו. ״מה אכפת לי, זאת שמועה מצויינת! ביי!״ היא צחקקה שוב, מתכוננת ללכת, ״חכי!! אני...״ הוא דיבר, ידע שהוא יצטער על זה. ״אני....אני אעשה לך את כל שיעורי הבית עד סוף השנה״ אמר דונגהא בעצב.
״ואת העבודות?״ היא שאלה עם קול סרקסטי, ״ואת העבודות...״ ענה דונגהא, עניו שמוטות מטה.
״סגרנו!״ היא אמרה וקיפצה החוצה מן האולם.
דונגהא הביט בה יוצאת מן המבנה ולפתע פתאום הרגיש יד על הראש שלו, הוא הסתובב במיידית וכמעט צעק בפחד כשראה שאונהיוק הוא זה שעומד מאחוריו. ״א-א-אונהיוק!!..........א-אני נשבע! אני לא... אני... אני מתכוון ש-ש..אונ-אונהיוק א...״ דונגהא התחיל להסביר את עצמו אך הוא כל כך פחד שבקושי מילה אחת יצאה כמו שצריך מהפה שלו.
אונהיוק צחקק למראהו של דונגהא הפחדן וליטף את ראשו. דונגהא הסתכל על אונהיוק בהלם. ״אני חיי...״ הוא מלמל לעצמו אחרי מספר שניות. ״אתה חיי...״ אמר אונהיוק אחריו. ״אבל...ל-למה?״ גמגם דונגהא בשנית. ״כי אתה הולך לעשות לקריסטל את כל שיעורי הבית ואת כל העבודות עד סוף השנה, ואני אשמח להנות מהסבל שלך.״ אמר אונהיוק, גורם לדונגהא להאנח בעצב. ״חשבתי לרגע שנהיית נחמד״ לחש דונגהא לעצמו, הוא לא חשב שאונהיוק ישמע אותו, אבל ברור שעם המזל של דונגהא- הוא שמע. אונהיוק התקרב אל דונגהא ואחז בסנטרו בחוזקה. הוא התקרב אליו יותר מהרגיל, גוף מוצמד אל גוף ושפתיים במרחק כמה סנטימטרים. ״יודע מה עוד?״ הוא לחש, כי ידע שהיה מספיק קרוב בכדי שדונגהא ישמע אותו גם אם הוא לוחש. ״מ-מה?״ שאל דונגהא בחשש, מבחין בכך שאונהיוק ממש קרוב. ״אני...״ הוא התקרב עוד, ״לא״ הוא התקרב עוד יותר, כמעט נוגע בשפתיו של דונגהא. דונגהא עצם את עיניו בפחד כשאונהיוק הידק את אחיזתו........... ״גיי...״ הוא סיים את המשפט ושחרר את דונגהא שהתחיל להרגיש מאוד מאוד מאוד מוזר! דונגהא הביט באונהיוק בהלם ולאחר מספר שניות הנהן במהירות. למה אונהיוק מתנהג כמו...כמו...קיוהיון (?) -אונהיוק צחקק וחזר לזירה. ״אני לא מאמין שאני צריך לנשק את ה₪&%$~€ הזה!!״ קרא דונגהא, מספיק חלש בכדי שאונהיוק לא ישמע אותו.
אחרי האימון: מקלחות.
המקלחות: המקום שתמיד הרבה יותר עמוס מכל מקום אחר. לא היו מספיק מקלחות לכל התלמידים והם תמיד איחרו לשיעור הבא בתקווה שתשאר להם מקלחת פנויה.
חברי נבחרת הפוטבול היו הראשונים במקלחות- אחרי הכל הם שיחקו במרץ במשך השעה האחרונה, ובנוסף: אם מישהו תופס את המקלחות לאחד מהתלמידים של נבחרת הפוטבול הוא תולש לך את האוזניים ומשתמש בהם בתור מניפה. כואב...
באם באם צעד פנימה ובהה בעצב במקלחות העמוסות, אפילו לא מקום פנוי אחד! כל גופו מזיע והוא היה ממש זקוק למקלחת באותו רגע. טוב, מסתבר שהוא יאחר לשיעור של מיס היורי...שוב...
הוא נאנח ועמד לעזוב את המקום- ״באמי!!!״ הוא שמע מישהו קורא לו, ״בוא באמי!!״ מארק שעמד מתחת לזרם המים קרא לבאם באם להצתרף אליו. באם באם אפילו לא היסס ורץ אל מארק, מוריד את בגדיו בדרכו אליו. זה נכון, מארק היה בנבחרת הפוטבול! ״חיים שלייייייי!״ קרא באם באם תוך כדי ריצה, נכנס מתחת לזרם המים החמים עם מארק ומחבק אותו בשמחה. ״מושיע! זה מה שאתה!״ הוא אמר שוב. מארק חייך וסיבב אותו כך שגבו של באם באם צמוד לבטנו. הוא חיבק אותו מאחור והתחיל לשפשף את גבו עם הספוג. באם באם נאנח ברוגע למגעו הרך של הספוג על גבו. ״מארקי...״ הוא מלמל בעונג. ״ששש...״ ענה מארק, רומז לו שעליו להרגע ולתת לו לעשות את העבודה. לאט לאט המקלחות החלו להתרוקן, התלמידים רצו לכיתות השונות, ורק באם באם ומארק עמדו מתחת לזרם המים- באם באם מחבק את מארק ומארק חופף את ראשו של באם באם. ״יש לך שרירים מארקי, אתה מתאמן?״ שאל באם באם בקול שקט, מתחיל את השיחה מחדש. ״לפעמים...בשבילך...״ ענה מארק, עדין חופף את ראשו של באם באם בידיו. ״די, אתה גורם לי להרגיש מיוחד״ ~ ״אתה מיוחד״.
באם באם הסמיק למשמע המילים, אפילו שידע שמערכת היחסים שלהם תקועה באותו מקום כבר כמה שנים ושלא משנה כמה יקניטו אחד את השני הוא לעולם לא יזכה להיות בן זוגו של מארק...או אפילו סתם לנשק אותו. האמת: היו לו כבר אין ספור הזדמנויות לנשק את שפתיו של מארק. שפתיו המתוקות מתוקות של מארק. הוא פשוט פחד- פחד שברגע שיתנשקו הוא יפול לרגליו, ואז כשמארק ילך-כמו החבר הקודם שלו- הוא יכנס למשבר, אולי אפילו...יהרוג את עצמו. אהבתו למארק חזקה מכל אהבה אחרת, והיא רק מתעצמת מיום ליום. הוא פוחד כל כך...פוחד לאבד אותו.
אהבתו הקודמת שברה את ליבו והוא נשבע שלא יתאהב שוב.
״אני אוהב אותך״ אמר מארק לפתע, שובר את הדממה. קולו רציני והוא הביט אל תוך עניו של באם באם.
באם באם לא ענה מייד, הוא המשיך להביט על מארק, מנסה לשכנע את עצמו שהוא מדמיין. מארק התקרב אל באם באם והתכונן לנשק אותו אך באם באם נבהל והתרחק מייד. ״א-אני מצטער מארקי...אני צריך ללכת לשיעור״, הוא אמר ורץ מחוץ לזרם המים, מתלבש במהירות ויוצא מהמלתחות.
מארק נשאר עומד מתחת לזרם, מרגיש כאב עז בליבו ומסך הדמעות מנע מימנו לראות את באם באם המתרחק. ״אני אוהב אותך! חתיכת מפגר!״ הוא לחש שוב ונתן לדמעות לזלוג מטה.
-> במקביל, שיעור מתמטיקה.
״בשיעור הקודם נתתי לכם עבודות הגשה. אני אקרא בשמותיכם ואתם תקומו אלי להגיש לי אותן.״ הודיעה המורה מיס היורי בתחילת השיעור. אונהיוק ישירות בהה בדונגהא ודונגהא הנהן והעביר לאונהיוק את עבודתו. ״כדאי לך שזה יהיה מאה!״ לחש אונהיוק בקול המפחיד שלו. דונגהא הוריד את ראשו במהירות והפנה מבטו חזרה אל מיס היורי.
״צ׳וי קיוהיון״ היא התחילה לקרוא...
״צ׳ו שיוון״
״קים היצ׳ול״
״לי היוקג׳ה אונהיוק״
״לי דונגהא״
וכך הלאה...
כל תלמיד קם, הגיש את עבודתו, וחזר למקומו.
בסוף הסבב היא נעמדה ואמרה בשנית: ״אתם רשאים ללמוד למבחן בזמן שאני בודקת את העבודות. תקבלו ציון בסוף השיעור.״ דונגהא בלע את רוקו בפחד.
->סוף השיעור.
״שימו לב! אני קוראת ציונים״ הודיעה היורי. דונגהא ידע שגם הציון שלו וגם הציון של אונהיוק צריכים להיות 100 בכדי שאונהיוק ישאיר אותו בחיים- ~״אז...אם שנינו מקבלים נקודה אחת פחות ממאה אני עוקר לך את השיער״~ היו דבריו.
״קיוהיון - 80, עליה משמעותית!
היצ׳ול - 90, כל הכבוד...
שיוון - 75, אתה מסוגל ליותר,
סונגמין - 98, ציון מעולה!
לוהאן - נכשל.
קריסטל - נכשל.
דונגהא - הציון הגבוה ביותר בכיתה: 100 כל הכבוד!
אונהיוק - 98, מצויין!
אלה הציונים, קריסטל ולוהאן אתם מגישים לי עוד עבודה! כל השאר: יפה אני רואה שיפור משמעותי!״
מיס היורי סיימה את דבריה ודונגהא הרגיש את המוות מתקרב.
הפעמון צלצל, מודיע לתלמידים שזהו הזמן לארוחת הצהרים. דונגהא ידע שעליו לא לזוז וחיכה לאונהיוק שיקבע את גזר הדין. אונהיוק חיכה שהכיתה תתרוקן וניגש אל דונגהא~ ״98?״ הוא שאל עם הקול המפחיד שלו... דונגהא עצם את עניו בפחד וניסה למצוא טיעון משכנע- ״אני מצטער היונג! פחדתי שאני לא אוציא ציון מספיק טוב בעבודה שלי כמו שפקדת עלי ו...התרכזתי בה יותר, ואלה לא אותם תרגילים, אז בעבודה שלך היה אחד ממש קשה, אני...אני...אונהיוק אל תפגע בי!״ דונגהא היה ממש מוזר, הוא אף פעם לא הגיב בצורה הזאת, הוא התקפל אל הרצפה והתחיל לבכות. לדונגהא פשוט נשבר מהתנהגותו של אונהיוק כלפיו, לא משנה כמה הוא יחליט שהוא לא מצייט לו יותר- הוא עדיין ימצא את עצמו עושה בשבילו את כל העבודות. אונהיוק היה קצת המום מתגובתו של דונגהא, הוא הרים אותו על רגליו והרגשות בליבו החלו להתערבב. הוא ניגב את דמעותיו של דונגהא עם פיסת נייר והרים את ראשו. ״אל תבכה נסיכה, אני לא אפגע בך״ הוא אמר, מנסה להרגיע את דונגהא אך קולו עדין מפחיד כתמיד. דונגהא הביט באונהיוק וחש הקלה עצומה כשאונהיוק אמר זאת. אחרי הכל זה כבר ידוע שאונהיוק רק מאיים ולא באמת מבצע. וגם אם הוא מבצע: הוא עושה זאת בכזו עדינות. למען האמת אונהיוק רק פחד לשבור את עצמותיו הדקות של דונגהא...
מה שבטוח זה שמשהו עובר על דונגהא, כי הוא פשוט חיבק את אונהיוק, מתכרבל צמוד אל גופו, נותן לדמעות על לחיו להתייבש ומניח את ראשו על חזהו. אונהיוק שהבין שדונגהא לא במייטבו, לא הגיב ונתן לדונגהא להצמד אליו.
״אל תתרגל לזה״ הוא אמר לבסוף, דונגהא הנהן ונהנה מחום גופו של אונהיוק.
-> שש וחצי בערב, ביתו של סונגמין: שיעור פרטי. (אזהרה: סצנה מטרידה)
״ערב טוב מיני מאוס״ אמר קיוהיון, מתהלך בחדר בחופשיות כמו תמיד. ״קיו!״ קרא סונגמין בשמחה וניגש אל קיוהיון- ״הוצאת 80 בעבודה!! אני לא מאמין! כל הכבוד!״ הוא הוסיף בהתרגשות. ״הכל בזכותך מיני מאוס!״ אמר קיוהיון, מתקרב אל סונגמין ומחבק אותו בחוזקה. סונגמין כל כך שמח וחיבק את קיוהיון בחזרה, לפתע נזכר במה שקרה בסדנא יום לפני, והוא התרחק במהירות. ״הי!״ הוא אמר פתאום בכעס- ״אתמול! אתה נגעת לי בתחת! איזו זכות יש לך לנגוע לי בתחת?!״ קרא סונגמין, מבטו זועם. ״אני אענה לך אם אתה תענה לי...״ אמר קיוהיון, מקניט את סונגמין. ״זה לא משנה מה תשאל, אין לך שום זכות לעשות את זה!״ אמר סונגמין, מחכה שקיוהיון ישאל את שאלתו. ״אז איזו זכות הייתה לך לנשק אותי באותו יום?״ אמר קיוהיון, מביט בסונגמין עם חיוך קטן על שפתיו. לסונגמין לקח קצת זמן לעקל, אבל כשהבין את כוונותיו של קיוהיון הוא נבהל והתרחק מקיוהיון עד כמה שיכל. הסומק עולה על לחיו שוב. ״א-אתה...-זה...-היה...היית...אתה-ער?!?!?!״ הוא שאל בפחד. ״יאפ״ ענה קיוהיון בפשטות, מתקרב אל סונגמין וסוגר אותו בפינת החדר. ״אז לי מותר לנגוע בך כמה שבא לי!״ אמר קיוהיון שוב, מוריד את חולצתו. ״הרי הוצאתי שמונים, מגיע לי פרס לא?״. סונגמין נבהל כשהבין שקיוהיון מתחיל להתפשט, עניו פקוחות לרווחה והוא משותק לגמרי. קיוהיון החל לפתוח את מכנסיו וסונגמין התחיל לא להרגיש טוב שוב. קיוהיון תפס בפניו של סונגמין בחוזקה ונישק את שפתיו לא בעדינות בכלל. הסומק תקף את פניו של סונגמין והוא התחיל להתנשף בכבדות. יד אחת מטיילת על גופו ויד שניה עדיין חופנת את פניו. ״תתפשט״ הוא לחש לסונגמין. סונגמין לא ידע מה עליו לעשות, הוא הרגיש את ידו של קיוהיון על גופו, ומסך דמעות החל להיווצר בעניו מהפחד. קיוהיון המשיך למשש את בטנו לעוד כמה רגעים וסונגמין הרגיש מפוחד כל כך! כל גופו רועד! הוא מרגיש מוזר, הוא לא מבין מה קרה?! דיי קיוהיון! דיי! זה יותר מידיי בשבילו! יותר מידיי!!!!! ברגע שקיוהיון הניח יד אחת על אזור איברו של סונגמין, סונגמין פרץ בבכי, מחזיק את ידו של קיוהיון בחוזקה, מונע מימנו לגעת בו. הוא נפל אל הרצפה ובכה כל כך, בכי מצמרר! בכי...שובר לבבות. בכי של סונגמין, ובכי שקיוהיון לא יכל לעמוד בפניו. קיוהיון שלא ציפה לתגובה כזאת קיצונית, התכופף אל הרצפה והבין שהוא צריך לשנות גישה ומהר. ״מיני-״ הוא אמר קצת המום וקצת בעצב. מנסה להקים את סונגמין על רגליו, אך סונגמין המשיך לבכות בפחד, מקופל בצורת כדור על הרצפה. ״מיני אני מצטער! אני מצטער כל כך באמת!״ אמר קיוהיון, מחבק את סונגמין בכל כוחו. סונגמין עדיין לא מגיב. ״מיני?״....״מיני!!״...
״לי סונגמין!! אני מצטער!״ צעק קיוהיון לבסוף, גורם לסונגמין להשתתק בהלם על כך שקרא לו בשמו הפרטי.
״אני מצטער...״ הוא אמר שוב ברוגע. סונגמין הביט בקיוהיון בפליאה ולא זז. קיוהיון הרים את ראשו של סונגמין וחיבק אותו בעצב, מבין שעשה טעות. סונגמין נצמד אל קיוהיון וחיבק חזרה את גבו החשוף.
~מה אני עושה?! אני פוגע במיני מאוס!! זה לא ילך ככה, אני משנה גישה. אני לא אפגע במיני שלי יותר! לעולם!!!~
בבלוג זה
בכל הבלוגים
