הפכים נמשכים - פרק ז׳ - (פרק 7)
> יום רביעי, בית הספר- אחרי הבגרות בהיסטוריה. 10:30 -
״איך היה?״ לוהאן- שהיה בדרך החוצה מהכיתה, שמע את סהון קורא לעברו.
״נורא״ הוא ענה בחוסר עניין, מוציא את הפאלפון הורדרד שלו ומקליד בו דבר מה.
״מה יש לך בזמן האחרון? שמעתי שגם נכשלת בעבודה של מיס היורי אתמול! לוהאן! קח את עצמך בידיים״. סהון היה דואג הרבה ללוהאן. אף אחד אף פעם לא בריין את לוהאן כי הוא דיי פופולארי בקרב הבנות בבית הספר, אבל המראה התמים שלו יכול להיות מטעה.
״די סהון! אין לי כח! עזוב אותי!״ לוהאן התפרץ בחזרה.
״רוצה לספר לי מה קרה?״ שאל סהון בטון רך ונעים, מלטף את שיערו של לוהאן.
לוהאן הביט במסך הפאלפון שלו שוב ואז נאנח בכניעה.
״מבטיח שלא תספר?״ הוא שאל, יודע שלא משנה מה יגיד- סהון לעולם לא יספר לאף אחד!
סהון הביט בעניו של לוהאן ונהנהן.
לוהאן נאנח בשנית והתכונן לדבר. ״אז ככה...״ הוא התחיל, לא בטוח איך עליו לנסח את דבריו.
״אני...יש בעיה איתי.״ הוא אמר לבסוף. סהון לא אמר מילה וחיכה שלוהאן יסביר את עצמו.
״אני...לא...אני לא...גברי...״ הוא אמר שוב, אך הפעם סהון התפוצץ מצחוק...
״סהון!״ קרא לוהאן, מנסה להשתיק את הילד שכרגע כבר התגלגל על הרצפה מרוב צחוק.
״לוהאן אתה כזה מתוק!״ אמר סהון תוך כדי צחוק. ״זאת בדיוק הבעיה!!!״ לוהאן התפרץ בעצב. ״אני חמוד, מתוק, נושי, בייבי, אפרוחי...גברי אני לא.״ לאחר מספר שניות סהון הפסיק לצחוק, עדיין קצת מחוייך- ״אני לא רואה איפה הבעיה״ הוא אמר, בוהה בלוהאן שניפח את לחייו בעצבנות. ״אני. רוצה. להיות. גבר!! כמוך סהון!״ אמר לוהאן, עניו נעוצות עמוק בשריריו של סהון. ״טוב, נראלי שהבנתי. בוא נתחיל בזה שתחליף מגן לפאלפון. ורוד זה לא הצבע הכי גברי...או ו- תגרום לשפתיים וללחיים שלך להיות פחות ורודות אכשהו, זה חמוד מידיי.״ סהון התחיל להסביר ולוהאן הקשיב כמו שאף פעם לא הקשיב לאף אחד...טוב לפחות לא כמו שהקשיב למיס לי היי.
> במקביל.
דונגהא בדיוק יצא מהכיתה, מרוצה מהמבחן שעשה.
~בום שקה לאקה, בום שקה לאקה~ הפאלפון שלו צלצל.
- ״יובוסיו?״
- ״דונגהא? אודייה?״
- ״סונגמין אה, אני בבית הספר, למה לא הגעת? אתה יודע שהייתה בגרות!״
- ״נה! אני יודע! הייתה לי בעיה קטנה, אני צריך אותך! אתה יכול לבוא אלי? עכשיו!״
- ״אראסו, אבל אני רוצה הסבר מלא!״
- ״נה, קומאו!!״
דונגהא ניתק את השיחה ורץ אל האופניים שלו שחיכו לו בחניה. ~מעניין מה יש לסונגמין...
-> אצל סונגמין.
״טוב, אז מה קרה?״ שאל דונגהא בעודו הוא וסונגמין יושבים על מדרגה מחוץ לביתו.
״זה קיו״ אמר סונגמין, פניו מודאגות. ״מה איתו?״ ענה דונגהא. שניהם לא במייטבם בזמן האחרון, והשיחות בניהם הולכות ומתקצרות לכן דונגהא היה דיי מופתע משיחתו הפתאומית של סונגמין.
״הוא כאן...אצלי...״ אמר סונגמין שוב. דונגהא פקח את עניו בהפתעה ובהה בסונגמין. ״הוא ישן אצלך?! אל תגיד לי ש-״ דונגהא עמד להגיב אבל סונגמין קטע אותו, ״לא לא!! מה פתאום״ סונגמין הסמיק קצת למשמע הדברים, ״הוא בא היום בבוקר, הוא נראה נורא חלש והוא בקושי הלך. אני לא יודע מה קרה לו אבל זה רציני!״
דמעות החלו להיווצר בעניו, ודונגהא חיבק אותו אל זרועותיו. ״דונגהא! אני כל כך דואג! הוא ככה מהבוקר והוא נרדם לפני כמה דקות! הוא לא רוצה לספר לי מה קרה! דונגהא!! מה אני יכול לעשות?!״ סונגמין התחיל לדבר מתוך בכי, ודונגהא הידק את אחיזתו וליטף את ראשו. ״אתה ממש אוהב אותו אה?״ הוא מלמל. סונגמין לא חשב אפילו על להכחיש והנהן אל דונגהא בהסכמה. ״טוב, אולי הוא רב עם חברים או משהו. הוא התנהג מוזר לאחורנה?״ שאל דונגהא, לא מודע כלל לסצנה שהתחוללה אתמול בערב בביתו של סונגמין. סונגמין הסמיק מאוד לפתע והוא הניע את ראשו לשלילה במהירות.
״טוב״ דונגהא נאנח ואז נעמד בפתאומיות, מושך את סונגמין אחריו. ״דונגהא? מה-״ סונגמין דיבר אך דונגהא קטע אותו ומשך אותו אל תוך הבית. ״בוא נלך לטפל במאהב השטני שלך!״ הוא קרא. חיוכו של סונגמין חזר והוא עקב אחרי דונגהא.
>
״חבשתי לו את הרגל, זה לא שבר, וגם לא נקע...הוא רק עיקם את הקרסול קצת, זה הכל. היד שלו גם נפגעה אבל גם כאן אין ממה לחשוש. הדבר היחיד שצריך לזכור זה שהוא חייב להיות בהשגחה, ושבשום פנים ואופן לא יקום מהמיטה במשך היומיים הקרובים, זה יכול לגרום לחיכוך של השרירים ואף לסדיקה בעצם...״ כך הסביר הרופא לסונגמין ודונגהא בעוד דונגהא מרותק לדברי הרופא וסונגמין מלטף את ראשו של קיוהיון היושן.
״מתי הוא יתעורר?״ שאל סונגמין לפתע.
״זו לא שינה רגילה, זאת השפעה של סם מסויים. להשערתי הוא יתעורר בעוד כשעתיים. דרך אגב- תרחיקו מימנו סמים! זה יעשה לו רק רע!״ אמר הרופא ופנה אל הדלת. ״תודה דוקטור!״ אמר דונגהא וניגש אל סונגמין.
~זה נכון...קיוהיון באמת היה לוקח סמים...למה קיוהיון?~ חשב לעצמו סונגמין.
״טוב אני חייב לעוף. אתם תהיו בסדר?״ דונגהא שאל, בוהה בסונגמין ומופתע מאיך שהוא מלטף את ראשו של קיוהיון ללא חשש שיהרוג אותו כשיתעורר. הלוואי וגם אונהיוק היה ככה. לרגע קפצה למוחו המחשבה על עצמו מלטף את ראשו של אונהיוק הישן. הוא ניער במהירות מחשבה זאת מראשו, מסמיק מעט.
״טוב ביי סונגמיני!״ קרא דונגהא בשנית ויצא מן הבית עם הרופא.
...
״קיו שלי...אני כל כך שמח שאתה בסדר.״ לחש סונגמין וחיבק את קיוהיון בזהירות רבה.
> בדרך הביתה.
~בום שקה לאקה, בום שקה לאקה~ דונגהא נבהל למשמע צלצול הפאלפון. ״סונגמין?״ הוא שאל את עצמו לפני שבדק מי מתקשר.
הוא הרים את הפאלפון ובהה בו למספר שניות.
- ״יובוסיו?״ הוא ענה למספר הלא מוכר שרשום על גבי מסך הפאלפון שלו.
- ״דונגהא? זה מינהו מהסדנא! מה שלומך?״
- ״אופפה? בסדר, קרה משהו?״
- ״לא, רק רציתי להודיע לך שיש היום סדנא בשבע! וכמובן שגם מחר יש את המפגש הרגיל שלנו בשש...״
- ״סדנא? היום? אמ...אוקי אופפה״
- ״מעולה, תוכל להודיע לסונגמין ואונהיוק? אני יודע שאתם בקשר...״
דונגהא גלגל את עיניו, אונהיוק? כן ברור שהם בקשר...קשר אגרופים.
- ״אני אודיע לאונהיוק, אבל לצערי אני חושש שסונגמין וקיוהיון לא יוכלו להגיע לסדנא היום, יש להם...אמ...אימון. כן אימון.״ ~אני הולך להסתבך~ חשב לעצמו דונגהא.
- ״אימון?״ שאל מינהו, קולו סרקסטי ולא אמין.
- ״כן...אמ...אימון- ב...בבישול...........לחג...- אימון בבישולים לחג! כן! זה...הרבה עבודה...״ ~אני הולך להסתבך מאוד מאוד מאוד...~
- ״.....אוקי, תמסור להם דש״ המשפט נשמע יותר כמו שאלה מאשר אמירה.
- ״דרך אגב דונגהא: יש בעיה. יכול להיות שלא תשחק את ליידי ניימי, אבל אני עדיין בודק את זה, יש בעיות עם לוח הזמנים של אונהיוק...״
*קראק*... - אם שמעתם משהו נשבר- זה הלב של דונגהא.
ליבו של דונגהא התנפץ באותו רגע, והוא אפילו לא ידע למה.
- ״א-אני מבין אופפה, זה בסדר...רק...תודיע לי...״ הוא אמר, מנסה להשמע כמה שיותר מאושר.
- ״טוב דונגהא, היום בשבע! להתראות...״
- ״ביי...״ הוא מלמל בעצב.
אם דונגהא לא ישחק את ליידי ניימי זה אומר שני דברים, אחד טוב, והשני נורא ואיום (מסיבה לא ברורה):
1. דונגהא לא יתנשק עם אונהיוק.
2. מישהו אחר יתנשק עם אונהיוק.
דונגהא נאנח ואמר לעצמו שהכל יהיה בסדר, אבל רק המחשבה של אונהיוק מנשק מישהו אחר חדרה אל תוך ליבו וגרמה למסך דמעות להיווצר בעניו.
״כאילו אכפת לי ממך...״ הוא מלמל לעצמו, בבירור משקר.
- כמה דקות אחר כך:
*טוטטטטט...טוטטטטט...טוטטטטט* ״נו קדימה אונהיוק! טענה!!״ מלמל דונגהא בפעם השלישית שהוא מחייג אל אונהיוק. *השיחה מועברת לתא הקולי...* דונגהא נאנח וניתק את השיחה בעצבנות, ממהר על אופניו לבית של אונהיוק. אחריות היא אחריות!
>
דונגהא מצא את עצמו עומד מול דלת הבית של אונהיוק בשנית. הפעם אונהיוק לא חולה לכן זה יהיה הרבה יותר מפחיד ורציני. ״אני כל כך שונא אותך...״ הוא מלמל בשקט, עניו סגורות והוא לקח נשימה עמוקה.
לפני שדפק על הדלת הוא נזכר פתאום מה קרה בכיתה אתמול~ איך שהוא חיבק את אונהיוק בחוזקה, ואיך שאונהיוק פשוט נתן לו להיצמד אליו. אונהיוק היה כל כך...נחמד. זה גרם לליבו של דונגהא להתחמם.
טוב זה ברור שמשהו עובר על שניהם, כי עד אתמול בערב דונגהא ואונהיוק היו אוייבים מושבעים! ...................״נסיכה?״ הוא שמע קול מוכר אומר מאחוריו, מוציא אותו ממחשבותיו ומבהיל אותו עד כלות נשמתו, דונגהא צעק בפחד והתרחק.
אונהיוק נראה עומד עם כמה שקיות בידיים, כמובן שכמו תמיד- לבוש בג׳קט העור השחור שלו.
״מה נראה לך שאתה עושה בבית שלי עוד פעם?! מה זו כניסה חופשית?! עוף מפה!!!!״ הוא אמר בטון המפחיד שלו, שונה לגמרי מאתמול. ״באת לחטוף מכות?״ הוא הוסיף, גורם לדונגהא להתרחק עוד יותר.
״לא לא! ת-תקשיב אונהיוק! -ב-באתי להודיע לך ש...היום בשבע- מ-מינהו... יש ס-סדנא...״ אמר דונגהא בפחד, משתדל לא להביט בעניו של אונהיוק. ״היום?״ שאל אונהיוק בפליאה. כל מה שקשור לסדנא עניין אותו, אונהיוק תמיד אהב תיאטרון...ובמה!
״אוקי״ הוא הנהן, ״...עכשיו לך!״ אונהיוק ציווה ועמד להיכנס לביתו- אך דונגהא עצר אותו.
״רגע אונהיוק!!״ הוא קרא, תופס בשרוול העור שלו. משום מה דונגהא הרגיש שהשיחה בניהם קטועה, ושעליו לומר משהו...
אונהיוק עצר והביט בדונגהא למספר שניות, מחכה שידבר. דונגהא הצטער על כך שעצר אותו והתחיל לגמגם בפחד. ״ת-ת-תודה...אתה יודע ע-על אתמ-מול...״ הוא אמר, הביט על אונהיוק ונאנח כשלא קיבל תגובה מימנו. הוא עזב את שרוולו של אונהיוק ופנה אל אופניו.
״אמרתי לך, אל תתרגל לזה.״ אמר אונהיוק ונכנס לביתו.
דונגהא עלה על אופניו ולא זז במשך ככמעט חמש דקות. עניו ממוקדות מאוד ברצפה, והדמעות בעניו מאיימות לרדת. הוא באמת האמין שאונהיוק השתנה. ביום ההוא בכיתה, אונהיוק היה כל כך...כל כך...לא אונהיוק. מאותו רגע מחשבותיו של דונגהא התחילו להתבלבל. האם אונהיוק באמת יכול להיות נחמד אליו?
אונהיוק- שהשתדל להתחבא טוב -הביט בדונגהא מן החלון, מרגיש קצת אשם על מילותיו לנסיכה.
דונגהא סוף סוף נסע משם, נותן לדמעות לזלוג החוצה.
למה אונהיוק חייב להיות כל כך.............מבלבל?!
-> שבע בערב, סדנא.
״הי אופפה!!״ קרה דונגהא בעודו נכנס אל הסטודיו אך חיוכו ירד כשמצא רק את מינהו ואונהיוק יושבים על אחד השולחנות ומדברים. ״אמ...אופפה? איפה כולם?״ הוא שאל, מתחמק מעניו של אונהיוק. ״כבר הסברתי לאונהיוק, הוא יסביר לך בזמן שאני מסיים לתפור את השמלה שלך״ אמר מינהו בעודו קם מן השולחן ומשאיר את דונגהא ואונהיוק בחדר לבד. לא רעיון טוב...
״ש-שמלה?״ גמגם דונגהא בשקט, אפילו שידע שמינהו כבר לא שומע אותו.
״נסיכה צריכה שמלה לא?״ אמר אונהיוק, מתקרב אל דונגהא לאט לאט. ״וכתר״ הוא הוסיף, מתקרב עוד...
״וידיים קשורות מעל הראש בזמן שאני מתעלל בה, נכון דונגהא?״ אמר אונהיוק, אוחז בסנטרו של דונגהא בחוזקה. אונהיוק מקבל עצות מקיוהיון או משהו? כי אם כן...זאת בעיה.
״אונהיוק...ד-די״ גמגם דונגהא, חצי לוחש. פניו אדומות מסומק ועניו מסתכלות לכל עבר חוץ מאל עניו של אונהיוק. מה עובר על אונהיוק? למה הוא מתנהג ככה?! דונגהא היה כל כך מבולבל מהאירועים האחרונים...
״אתה רוצה שאני אפסיק?״ אמר אונהיוק, טון קולו רך אך משוחק. דונגהא לא הגיב, מתפלל שמינהו יכנס לחדר ויציל אותו מידיי אונהיוק הנורא...הנורא מטריד.
אונהיוק חייך חיוך מרושע, עניו כאילו הכתיבו משהו לא ברור לדונגהא, אך דונגהא לא הספיק להבין מה קורה כי אונהיוק כבר הצמיד את שפתיו לאלו שלו. ~אני...חולם...?~ דונגהא נבהל והתרחק מייד, גופו רועד לגמרי והוא מביט באונהיוק בפליאה. הוא היה בטוח שאונהיוק עומד לתלוש את גרונו, או לערוף את שערותיו! מה לעזעזל קרה עכשיו?!?! אונהיוק נישק את דונגהא! על השפתיים! אומנם זאת היתה הנשיקה הכי קצרה ביקום, והכי עדינה שתוכלו לתאר, אך עדיין- השפתיים שלהם נגעו!! אחת על השניה... זה היה יותר מידיי בשביל דונגהא. אונהיוק חייך עוד חיוך לדונגהא, מנסה לומר לו משהו במבטו, אך דונגהא היה נסער מידיי בכדי לפענח מסרים עכשיו.
הוא בקושי יכל לדבר אך הצליח להוציא מתוך פיו משפט אחד: ״ל-לי אונהיוק א-אתה-״ דונגהא עמד לדבר, אבל המורה שלו לתיאטרון קטע אותו- ״מעולה, אבל דונגהא אתה צריך להראות פחות מבוהל, ותיצמדו לטקסט!!״ קרא מינהו. ~באמת מינהו? באמת??!
״מה קורה פה?״ לחש דונגהא לאונהיוק המחוייך.
״מינהו הזמין אותנו כדי שנתנשק, זה מה שקורה פה״ אמר אונהיוק, מנגב את שפתיו עם שרוולו ומתנהג כאילו לא קרה כלום. דונגהא הסתובב אל מינהו והביט בו בתהייה- לחיו עדיין אדומות כדם.
״זה נכון. רציתי שתעשו את סצנת הנשיקה מספר פעמים לפני שתעלו על הבמה בכדי שלא תתבישו, או תיגעלו...אבל אתם נראים לי שולטים במצב...״ אמר מינהו, והתיישב על כיסא מעץ שהיה מונח בצד החדר. ״דרך אגב- אני רוצה שהנשיקה תהיה ארוכה יותר...בערך...חצי דקה...״ דונגהא ואונהיוק הסתכלו אחד על השני ואז על מינהו- ״חצי דקה?!״ הם קראו ביחד. זה עומד להיות לילה ארוך...
-
אונהיוק: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״
דונגהא: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״
אונהיוק: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״
על אף שהיו השניים שחקנים מצויינים, היה קשה להסתיר את המבוכה הקלה (לא קלה בכלל) בניהם.
אונהיוק תפס במותניו של דונגהא, מסתכל עליו למספר שניות. הוא בלע את רוקו והתקרב אל דונגהא. דונגהא סגר את עניו בפחד והתכונן-
אונהיוק הצמיד את שפתיהם יחד בעדינות רבה, ודונגהא הרגיש את חום גופו עולה ועולה...
האגרסיביות של דמותו של אונהיוק מול העדינות של הנשיקה שלו גרמה לדונגהא להתרגש קצת יותר מידיי.
״א-אונהיוק״ הוא מלמל דרך הנשיקה כשהרגיש את רוקו של אונהיוק גולש על שפתיו. אונהיוק ניסה לא להגיב ונשאר בדמות.
״א-אונהיוק...ת-תן לי את היד שלך! ב-בבקשה!״ דונגהא הרים את ידו וחיכה שאונהיוק יתפוס בה. משום מה הוא התנשף בעוצמה, ומי שספג את נשימותיו היה אונהיוק...טוב: הפה של אונהיוק.
״מה?! למה נראלך שאני אחזיק לך א-״ אונהיוק אמר מתוך הנשיקה, התחיל לדבר, אבל דונגהא -שהיה שקוע מאוד בנשיקה- קטע אותו. ״פשוט תחזיק!!״ הוא צעק, כמעט בוכה. אונהיוק מיהר להחזיק את ידו של דונגהא, משלב את אצבעותיהם יחד. זאת היתה הפעם הראשונה שדונגהא הרים את הקול על אונהיוק!
דונגהא לפתע נרגע אל תוך הנשיקה, מוחץ את ידו של אונהיוק בחוזקה, יודע שהוא לא מכאיב לו כלל.
אם לומר את האמת- אונהיוק נורא נלחץ מצעקתו של דונגהא, כי אם דונגהא הרשה לעצמו לצעוק סימן שזה באמת היה נחוץ...
לאחר 10 שניות-שנראו כמו שעות- השניים שחררו את הנשיקה.
אונהיוק הביט אל תוך עניו של דונגהא, ודונגהא השפיל מבטו.
״בראבו!!״ הם שמעו את מינהו קורא ומוחא כפיים! קוטע את הרגע המביך~״זה היה מאוד אמין! זה נראה באמת כאילו אתם מאוהבים!! ואוו! רק כמובן שהנשיקה תהיה הרבה יותר ארוכה, אני רק נותן לכם להתרגל... או ודונגהא- קצת יותר ביטחון וזה מושלם!!״
מינהו קם מכיסאו ומשך את דונגהא ההמום אחריו - ״טוב אז בוא דונגהא! נלך למדוד את השמלה!״ הוא אמר.
אוי לא.
-> כמה דקות לאחר מכן:
״מה אתה חושב אונהיוק?״ שאל מינהו בעודו דוחף את דונגהא המתנגד חזרה אל תוך הסטודיו.
דונגהא היה לבוש שמלה קצרה וורודה, רגליו הארוכות חשופות וישבנו העגול גורם לשמלה להראות מאוד מאוד קצרה. דונגהא הסמיק כל כך, למה דווקא אונהיוק צריך להיות זה שמנשק אותו? שרואה אותו במצב המביך הזה!? למה הכל קורה לו? למה אונהיוק לא הבחורה פעם אחת?! אה?! למה?!
״ואוו נסיכה...בחיים לא חשבתי שאני אגיד את זה, אבל אתה נסיכה ממש יפה!״ אמר אונהיוק. ההומור משחק בקולו אך דונגהא בכל זאת הסמיק ומשך את השמלה הורודה מטה, מנסה להסתיר את בוקסר ה~נמו~ שלו כמה שיותר. הוא אמר ׳יפה׳, לא ׳כוסית׳. זה מה שמצא חן בעיני דונגהא.
״אוקי...ז-זהו? א-אני יכול להתלבש?!״ קרא דונגהא מתוך בושה. מינהו הנהן והוביל את דונגהא החוצה, אבל בשניה שדונגהא הסתובב ההורמונים של אונהיוק התחילו לפעול. הישבן של דונגהא...הוא...כזה...ואוו! מה?! למה?! איך?!
-> בדרך הביתה.
היה חשוך, ולא היה טעם להציק לדונגהא אחרי ההתעללות הנפשית שעבר בסטודיו, לכן אונהיוק רק התהלך לצד דונגהא בדרכו הביתה.
״אחי...יש לך תחת!״ הוא אמר ואז התפוצץ מצחוק. כמובן שכל מעשיו היו מאוד משוחקים בגלל חוסר התקשורת עם דונגהא בכללי.
״ג-גם לך יש תחת...אז מה?״ ענה דונגהא, לא מבין את הבדיחה.
״סתום כבר.״ אמר אונהיוק בשנית, מנסה לחפש נושא שיחה מעניין.
הוא המשיך ללכת לצידו של דונגהא לעוד כמה דקות...
........״תגיד?....אתה רואה פורנו?״ הוא אמר לבסוף~ או! זה נושא שמדברים עליו!! לא היה לו באמת אכפת מהתשובה, הוא סתם ניסה להשחיל נושא מעניין...(טוב לפחות זה מה שהוא חושב).
דונגהא קצת נרתע מהשאלה, מניע את ראשו לשלילה במהירות.
״הייתי צריך לדעת...״ אמר אונהיוק, מאוכזב מעט מתמימותו של דונגהא.
״סקס היה?״ הוא שאל שוב, אפילו שידע שזה חסר טעם. דונגהא לא דיבר מילה ורק הניע את ראשו לשלילה בשנית, הפעם מסמיק.
״טוב...אני אתנחם בעובדה שלפחות התנשקת...״ אמר אונהיוק, צוחק צחוק מרושע.
דונגהא לא הגיב והביט על אונהיוק בעצב. אונהיוק נעצר לפתע והביט אל תוך עניו של דונגהא.
״אל תגיד לי ש...״ הוא אמר, מנסה להוציא תגובה כל שהיא מדונגהא.
דונגהא הנהן, פניו נובלות מטה. ״אני הייתי הנשיקה הראשונה שלך?!״ שאל אונהיוק בפליאה, עניו לא זזות משפתיו של דונגהא, ופניו האדימו לאט לאט. דונגהא הנהן שוב, מסמיק פי שתיים כשהבין שגם אונהיוק מסמיק. אונהיוק?! מסמיק?!?! זה לא קורה הרבה...למען האמת: זה לא קורה בכלל.
דונגהא הגביר את מהירות הליכתו, כמעט רץ! אך אונהיוק עצר אותו- מחזיק אותו בזרועו ומונע מימנו להתקדם. דונגהא כל כך פחד באותו רגע. האם אונהיוק באמת הולך להרוג אותו?
״מטומטם!!!!!! למה לא אמרת כלום?!?!״ אונהיוק צעק על דונגהא, פניו אדומות מאי פעם, וטון קולו צעקני אך דואג. ״אני מצטער היונג...״ מלמל דונגהא בעצב, לוחש את מילותיו.
אונהיוק נרגע וחזר לטון דיבור נורמלי. הוא לקח נשימה עמוקה והמשיך ללכת. ״נסיכה טיפשה״ הוא מלמל.
דונגהא חייך חיוך ביישן ועקב אחרי אונהיוק.
> במקביל, בבית של סונגמין. (מבוססת על סצנה אמיתית שלי ושל ג׳ין *~* הבטחתי- קיימתי ^^)
״ס-סונגמיני?״ קרא קיוהיון בעודו מתעורר מהשינה העמוקה שתפס.
סונגמין, שישב על כיסא שולחן העבודה שלו הסתובב בפתאומיות ורץ אל קיוהיון.
״קיו?! איך אתה מרגיש?!״ הוא קרא בפחד.
״א-אני בסדר מיני מאוס...״ אמר קיוהיון בעודו מנסה לקום. קולו חלש וכוחותיו אפסיים.
״לא לא! אל תקום! הרופא חבש לך את הרגל ואת היד, הוא אמר שהכתף שלך תהיה בסדר...״ קיוהיון הנהן וסונגמין ליטף את ראשו ברוך. הוא לקח נשימה עמוקה, בוהה בקיוהיון במצב כל כך...חלש. הוא אף פעם לא ראה את קיוהיון ככה...
״עכשיו אתה מוכן בבקשה לספר לי מה קרה?!?!״ הוסיף סונגמין, מחבק את קיוהיון בזהירות בכדי לא להכאיב לו. ״אני מעדיף לא לספר מיני...העיקר שאתה בסדר...״ אמר קיוהיון בעוד קולו הופך ישנוני שוב. הוא נשען אחורה ונתן לעניו להעצם בשלווה. סונגמין המשיך להביט בקיוהיון למשך מספר שניות. ״ילד טיפש שכמוך! מה כבר עוללת?...״ הוא מלמל ואז רכן מטה, מהסס אך לבסוף מנשק את שפתיו של קיוהיון באיטיות.
~מה אני עושה? -לרגע הוא פקח את עניו והתרחק מקיוהיון, ״קיו״ הוא לחש בעצב. זה היה מוזר כל כך שקיוהיון לא קפץ עליו, או ניסה לאנוס אותו איכשהו... קיוהיון פקח עניו, הביט בסונגמין וחייך חיוך קטן.
״אתה מנשק טוב סונגמין...נשק אותי...זה מרגיע...״ אמר קיוהיון בעודו עוצם עניו, גורם לסונגמין להסמיק.
בלי לומר מילה נוספת- סונגמין רכן ונתן לשפתיו לשקוע אל תוך פיו הרטוב והמתוק של קיוהיון, עד שנרדמו שניהם...לילה טוב.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
