הפכים נמשכים - פרק ח׳ - (פרק 8)
-> יום חמישי, 8:30 שיעור אנגלית-
שיעור האנגלית עבר במהירות. מיס איילי המורה הסבירה כמה דברים והתלמידים הקשיבו כתבו ושיננו.
~זה קצת ריק בלי סונגמין וקיוהיון...איפה הם באמת? אני מקווה שהכל בסדר...
״דונגהא! בוא ללוח, תקרא את המשפט הראשון והשני.״ אמרה איילי, מעירה את דונגהא ממחשבותיו.
כמו בכל שיעור מבצעת בוחן פתע קצר.
דונגהא קם ונעמד לכיוון הלוח, קורא בחוסר מבטא משעשע את המשפטים.
״ דה...קאט...איז און...דה טייבול...״ דונגהא קרא והרויח צחקוקים מכלל הכיתה.
~ ״חנון?! תקרא יותר מהר!״ סינן אחד התלמידים.
דונגהא עמד מבוייש והפסיק לקרוא. קולו נעתק והוא הביט בכיתה, למה הוא לא מצליח להיות נורמלי פעם אחת?! למה הוא חייב לפשל כל הזמן?!?! ״א-אני...״ הוא התחיל, אך קול מוכר קטע אותו. ״נו דונגהא! אל תשחק לי אותה ריגשי! תקרא״ צעק אונהיוק. דונגהא נבהל והסתובב במהירות אל הלוח.
״בירדס הב ווינגס!״ הוא קרא במהירות. ״יפה דונגהא חמוד! חזור לשבת...״ אמרה מיס איילי, מחוייכת כמו תמיד. דונגהא חזר לשבת וזרק מבט קטן לאונהיוק.
סוף השיעור:
״מה נסיכה? אתה שקט היום...״ אמר אונהיוק בדרכו החוצה מהכיתה, מתכונן לשיעור הספורט המעייף העומד בפניו. ״א-אני צריך להגיד משהו?״ שאל דונגהא, מנסה להראות כמה שיותר אומץ, אך ללא הצלחה.
״לא ידעתי שהנשיקות שלי יכולות לשתק...״ הוסיף אונהיוק, גורם לסומק לתקוף את פניו של דונגהא באכזריות, והוא התרחק במהירות טיל. ״זה לא זה!!! א-אני״ דונגהא ניסה להסביר אבל אונהיוק כבר התקרב יותר מידיי וזה היה מסוכן, לכן שתק. ״א-אונהיוק״ הוא מלמל, מנסה להבין איך הסיטואציה תמיד מתגלגלת למצב הזה בו הם עומדים פנים אל מול פנים. אונהיוק היה קרוב ונראה שגם הוא איבד את עצמו בעניו של דונגהא. למזלם הכיתה כבר היתה ריקה, לכן לא היה מי שיתעד את הרגע הזה. אונהיוק קירב את שפתיו אל אלו של דונגהא, מילימטר אחד מרחק! נשימתו של דונגהא נעתקה בשנית, מוחו ריק מדבר ועניו עצומות בפחד. לאחר כמעט דקה שלמה דונגהא פקח את עניו וסינן משהו שלא התאים לו, ״אם אתה עומד לנשק אותי, אז נשק אותי כבר! אני לא יכול יותר עם זה אונהיוק!!״. המשפט הזה העיר את אונהיוק מהחלום בהקיץ שעבר על פניו ואונהיוק הופתע מעמדתו בדבר. ״אותך?! לנשק?!?! נראלך?! יש לך מזל שיש לך תפקיד לנשק אותי בהצגה כי את השפתיים שלי אתה לא עומד לפגוש עוד.״ אמר אונהיוק ויצא מן הכיתה בבלבול.
זה נכון, מינהו באמת אמר שלא בטוח שדונגהא משחק את ליידי ניימי...עצב נפל אל פניו של דונגהא בעודו בוהה באונהיוק המתרחק.
~ מה קרה הרגע? ~ חשב לעצמו אונהיוק בדרכו החוצה.
> שיעור ספורט 9:45 -
״לעמדות!״ טאייאנג- המאמן, צעק אל עבר השחקנים הפחות או יותר מוכשרים שלו.
בשניה כל השחקנים נעמדו בשורה, מה משחקים? *מחניים!!
(*מחניים: משחק בו קבוצה מתחלקת לשתי קבוצות שוות ולכל קבוצה מספר כדורים שווה. בשריקת המאמן שתי הקבוצות מתחילות לזרוק כדורים (כואב) אחת על השניה וכל אדם שנפגע מכדור נחשב כפסול)
קבוצה מס׳ 1-
אונהיוק, שיוון, לוהאן, טאמין, סהון, קאי, מינהיוק, דונגהא, באם באם, טופ, פניאל,
קבוצה מס׳ 2-
סונגרי, קי, טאו, קאפ, די.או, סאנגג׳הא, אמבר, מארק, צ׳ונג׳י, ג׳י דרגון,
המשחק מתחיל...
כדורים התחילו לעוף באויר, והמשחק היה כמו סופה!! שיוון זרק במהירות כדור אל עבר באם באם שהתקפל מעוצמת המכה, וזה כמובן הפסיל גם את מארק שיצא בעקבות באם באם וניסה להרגיע אותו, מנשק את ראשו ברוך.
עוד כדור עף לכיוון טופ שחסם את המכה אך עדיין נחשב פסול. לוהאן? בחוץ, פניאל? בחוץ! קאי? גם בחוץ לצערנו...קי בחוץ, טאו בחוץ, די.או וסאנגג׳הא בחוץ, וצ׳ונג׳י וג׳י דרגון בחוץ!!
המשחק הופך מסוכן, נשארנו רק עם-
קבוצה מס׳ 1-
אונהיוק, שיוון, טאמין, סהון, מינהיוק, דונגהא,
קבוצה מס׳ 2-
סונגרי, קאפ, אמבר,
זה מתחיל להיות מעניין...
סונגרי פתח את המחצית השניה, מכוון את הכדור ישירות אל מינהיוק ופוגע ברגלו השמאלית.
טאמין גם זרק כדור לכיוונו של קאפ אך קאפ התחמק מהמכה וזרק כדור בעוצמה מטורפת לכיוונו של דונגהא.
דונגהא ראה את הכדור מתקרב, ~אוי לא זה עומד לכאוב!! אך משהו מוזר קרה... הוא שמע ׳בום׳ אך לא קיבל מכה. דונגהא פקח את עניו באיטיות, מביט המום בגבו של אונהיוק שעמד מולו, שכנראה בלם את המכה.
״אונהיוק! פסול!!״ קרא המאמן טאייאנג, ואונהיוק הסתובב אל דונגהא וחייך, נראה כאילו מאוד כאב לו.
״אונהיוק...״ לחש דונגהא בפליאה, לא מאמין שאונהיוק הרגע מנע מימנו כאב!
״נו תמשיכו!!״ המאמן קטע אותו ממחשבותיו ודונגהא המשיך לשחק.
אז מינהיוק ואונהיוק בחוץ.
כדורים המשיכו להזרק אל האויר ולבסוף סונגרי נשאר אחרון על המגרש.
״קבוצה מספר שתיים מנצחת!!״ קרא טאייאנג ושחרר את התלמידים התשושים להפסקת צהריים.
״אונהיוק?״ קרא דונגהא בחשש בעודו רואה את אונהיוק מתהלך אל כיוון הקפיטריה.
אונהיוק הביט בדונגהא וחייך חיוך מרושע. ״מ?״ הוא מלמל. ״ת-ת-תודה...על מקודם אתה יודע״ אמר דונגהא, בוהה בבטנו הקצת חשופה של אונהיוק ובסימן האדום שהשאיר הכדור שחטף במקומו ״...ו-ו-ו... רציתי לשאול אותך אם...״ למען האמת דונגהא רצה להזמין את אונהיוק לאכול איתו צהריים. משום מה...זה היה נשמע כמו רעיון טוב לרגע. כבר לא...״אם אתה בא היום לסדנא!״ אמר דונגהא לבסוף. אונהיוק הביט בו למספר שניות אך בסוף החליט שאין לו כח להקניט את דונגהא ברגע זה ״יאפ...״ הוא ענה, ״זהו?״, דונגהא חשב למספר שניות ולא היה סגור על תשובתו, ״אמ...כ-לא...כן!!״ הוא אמר לבסוף, ~אני ילד מטומטם. ״נסיכה מטומטמת...״ אמר אונהיוק בקול את מחשבותיו של דונגהא. דונגהא נעמד ואונהיוק המשיך לכיוון הקפיטריה. ~הילד הזה...הוא...אונהיוק...?~
״מאמן?״ קרא סונגרי אל טאייאנג הנראה אוסף את חפציו ממגרש הספורט.
טאייאנג לא ענה...אפילו לא מבט אחד לכיוונו של סונגרי. ״מאמן איך הייתי? הייתי טוב?!״ אמר שוב סונגרי, מנסה להוציא תגובה מטאייאנג.
״אני צריך ללכת סונגרי. די לשאול אותי בסוף כל אימון אם היית טוב.״
סונגרי הנהן בעצב והתכונן לעזוב אך טאייאנג שהבחין בכך עצר אותו. ״כי אתה מצויין...״ הוא הוסיף. סונגרי חייך והודה לו, מפלח את דרכו החוצה מן המגרש בעודו מרגיש את חום גופו עולה ולחיו בוערות באור אדום כהה. כן סונגרי דלוק על המאמן, כמו כל הבנות בשכבה...
״הרבה אנרגיות לילד...חבל שהוא לא בנבחרת הפוטבול...״ מלמל טאייאנג.
> שיעור לשון, 15:00-
#אתה בא היום לסדנא של מינהו?#
סהון קרא את הפתק שנזרק עליו. הוא הביט בלוהאן במבט חודר וזרק עליו חזרה את הפתק.
#לוהאן! תתרכז! יש לנו עוד מעט בגרות בלשון! ואם מיס היי תראה את הפתקים האלה אתה גמור#
לוהאן ניפח את לחיו ברוגז ושב להקשיב לשיעור.
כמובן שלוהאן עבר מהפך קטן... המגן של הפאלפון שלו כבר לא ורוד, הוא שם מייקאפ כדי להסתיר את הלחיים האדומות שלו, הוא התחיל ללבוש ג׳ינסים של גברים, והשיער שלו כבר לא נופל על העניים ורק עומד בצורה מוזרה... כן לוהאן רצה להיות גברי יותר! נמאס לו כשמשווים אותו לאישה! וכמובן שסהון עזר לו.
״המבחן שלכם בעוד יומיים! אני מצפה לציונים גבוהים! ובהצלחה לקבוצת התיאטרון שמעלים הצגה שבוע הבא ביום שני! אני אגיע ואצפה בכם!״ כך סיימה לי היי את השיעור. התלמידים קמו בנונשלטיות וכל אחד התפנה אל ביתו.
-> סדנא, 17:35-
טאמין- מקדים כתמיד, נכנס אל הסטודיו הקטן וחיכה שמינהו יסיים לקרוא מספרו.
״טאמין? מתי נכנסת?״ אמר מינהו שלא הבחין בכניסתו השקטה של טאמין לאחר מספר דקות.
״לא מזמן״ ענה טאמין, מביט במינהו עם עניו הגדולות והכביכול ׳תמימות׳.
מינהו שתק לרגע ואז קם ממושבו, מושך את טאמין בידו אל השירותים. טאמין שלא הבין את כוונתו של מינהו החל להילחץ קצת...
״אופפה?״ הוא מלמל בשקט, ״אני רוצה שתמדוד את התלבושת של צ׳ארלי!״ אמר מינהו בהתרגשות. כן טאמין משחק את התפקיד הראשי- את צ׳ארלי.
טאמין נרגע ועקב אחרי מינהו אל השירותים.
״נו אני רוצה לראות!״ קרא מינהו אל טאמין שלא היה מוכן לצאת מהתא.
״מינהו אופפה זה קטן עלי בחמש מידות לפחות, אני לא יוצא אליך ככה!״
טאמין אולי קטן, אך התלבושת הייתה ממש קטנה...יש הטוענים כי מינהו תפר מידה קטנה בכוונה, אבל אנחנו נשאר תמימים ונכחיש...
״קדימה! אני צריך לראות איפה להגדיל ואיפה זה טוב לך!״ אמר מינהו מרגיע את טאמין.
״לא יוצא!״ טאמין מחא, לא מוכן שיפגוש בעניו של מינהו במצב מביך שכזה.
״אם אתה לא יוצא אני נכנס!״ קרא מינהו, מנסה לאיים על טאמין בצורה כל שהיא.
״אם אתה נכנס אני בורח.״ ענה טאמין, מביט ברגליו החשופות ובישבנו שנמחץ על ידי המכנס הקטן.
זהו זה, מינהו החליט שהוא נכנס. הוא פתח את הדלת בעוצמה, נכנס אל התא ונעל מהר את הדלת מאחוריו. מסתבר שהוא לא עשה את כל החישובים נכון כי עכשיו הוא וטאמין החשוף למחצה נמצאים במרחק של כחמישה סנטימטרים אחד מהשני והסיטואציה לא כל כך מתאימה למורה ותלמיד אם תשאלו אותי.
אבל אתם לא שואלים אותי........נחזור לבנים-
טאמין שתק לרגע, מנסה לעקל את הסיטואציה. המרחק הצר של מינהו מימנו גרם לבלבול קטן במערכת החשיבה שלו. ״א-אמרתי לך שזה קטן...״ עם כמה שטאמין היה לחוץ, מינהו היה פי אלף יותר!
״כ-כ-כן א-אז...להגדיל כ-כאן?״ הוא שאל בעודו מצביע על ירכיו הדקות של טאמין. טאמין הנהן בהסכמה.
״תסתובב...״ אמר מינהו, קולו מצווה אך ניתן לראות שהוא עצבני ולחוץ מאוד, מרגיש שאינו שולט בעצמו.
זאת היתה טעות להגיד לטאמין להסתובב, כי הישבן המחוץ שלו היה הקש ששבר את גב הגמל.
זהו, מינהו לא שלט בעצמו יותר, זה כבר ככה כל כך הרבה זמן והוא התאפק כל כך הרבה שנים! אבל זהו!! טאמין גודל עם הזמן, ומינהו כבר לא יכול לעמוד בחמידות המזוייפת הזאת של טאמין!
הוא סובב את טאמין אליו והתנפל על שפתיו. כמובן שטאמין גם זרם עם כל העניין, אך היה קשה מאוד להסתיר את הנואשות שהיתה בדבר, את הרצון העז למצוץ את שפתיו אחד של השני ואז הסיפוק שהעניקה הנשיקה הזאת לכל אחד מהם. זה לא חוקי. זה לא מקובל. זה לא הגיוני!! מורה ותלמיד מתמזמזים למוות בשירותי הסטודיו של בית הספר! האם חייב ללכת לפי החוקים? האם לעקוף אותם?! יש אמצע?!?!
מינהו מצץ את שפתיו של טאמין בעוצמה וטאמין התנשף והחל להוריד מעליו את הבגדים הצרים של צ׳ארלי.
מינהו לפחות שלט בעצמו ולא התחיל להתפשט, אך ההתמזמזות הזאת היתה הרבה מעבר לחוקים, וכאן מינהו כבר היה בסכנת פיטורים. הוא לא יכל לחכות יותר...עוד שבוע אחד? זה מה שנשאר לו! והוא לא עמד בזה... כן כן עוד שבוע אחד השנה נגמרת...זהו! מינהו וטאמין יכלו להיות יחד אך אם מישהו יגלה שהיה בניהם רומן עוד לפני סוף השנה וסיום י׳ב של טאמין זו סכנת פיטורים וסכנה משפטית!
מינהו התרחק מטאמין, מונע מהם להוריד דם אחד לשני ומונע מעצמו להתפשט.
״ט-ט-טאמ-מין...״ מלמל מינהו מתנשף לגמרי, שפתיו אדומות ונפוחות ולחיו ורודות מאי פעם.
טאמין, שהבין לאיזה מצב נקלע התרחק במהירות. מינהו שלח מבט אחרון לטאמין ויצא מן התא, מאפשר לילד הקטן והצנום להתלבש.
~טאמין חייב להפסיק להקדים לסדנא...זה לא יגמר טוב...
-> 18:00 תחילת הסדנא!
״ט-טוב...כולם! אמ...לעבוד לבד על התמונות...ו...דונגהא ואונהיוק בואו! יש שינוי קטן בתפקידים...״
מינהו היה מאוד מבולבל מהסצנה הקודמת והמילים יצאו מפיו מבולבלות ומגומגמות, מה שלא מתאים בכלל למינהו! אצלו אין גמגומים...אלא רק מונולוגים ברורים!
במקביל דונגהא קם בחשש. הוא ידע שזה יגיע אך פחד מכך...זהו זה, מישהו אחר הולך לשחק את ליידי ניימי!! זה נורא!........ למה זה נורא? ~״דונגהא!״ הוא שמע את מינהו קורא לו. דונגהא הרים את ראשו והבחין בכך שכנראה שקע במחשבותיו זמן רב מידיי מפני שמינהו ואונהיוק כבר חיכו לו בקצה השני של הסטודיו.
דונגהא רץ אל השניים והחזיק אצבעות. הוא לא ידע למה הוא כל כך דואג, ומה פתאום הרצון העז הזה לשחק את ליידי ניימי? הוא פשוט ידע שהוא רוצה את זה...אולי הוא סתם- התחבר לתפקיד?
- ״יש שינוי קטן בתפקידים בגלל בעיה בזמני חזרות!״ הודיע מינהו, קולו שב אליו וביטחונו פגש בו בשנית.
דונגהא עצם את עניו והתחנן לאלוהים שישאר בקאסט עם אונהיוק, אבל למינהו יש תכניות אחרות.
״דונגהא אתה לא משחק את ליידי ניימי...״ הוא הודיע.
*קראק* שמעתם את זה? שוב הרעש הזה... כן כן, הלב של דונגהא...💔
דונגהא עמד למחוא נגדו אך המשפט הבא של מינהו די הפתיע אותו-
״אונהיוק ישחק אותה...״ ד-ממה
״מה אונהיוק? את ליידי ניימי? אז מי ישחק את אדון ג׳ואן?״ שאל אונהיוק לפתע- גונב לדונגהא את מילותיו...
״דונגהא״ ענה מינהו בפשטות... - אחרי כמה שניות של בלבול השניים הבינו את החילוף המוזר ודונגהא התחיל לאסוף את חתיכות הלב השבורות שלו וחיבר אותן בסילוטיפ!! יש נשיקה!!!! ~למה הוא מתרגש מזה בכלל?! ~אוייש...אוקי דונגהא...להרגע! זאת רק הצגה!
״רגע, דונגהא זה אומר שאתה יוזם את הנשיקה בסוף? אז אתה צריך להיכנס בקיו שלך! ואתה...״
אונהיוק התחיל להסביר אך דונגהא איבד הכל ברגע שהוא שמע את המילה ׳יוזם׳. דונגהא? יוזם? ועוד נשיקה?! בינו לבין בן?!?! שהוא אונהיוק?!?!?!? אם לומר בעדינות: זה לא עומד להיות פשוט...
-
דונגהא: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״
אונהיוק: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״
דונגהא: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״
דונגהא ואונהיוק שיחקו כמו מקצוענים...אך משהו השתבש שם בשלב הנשיקה-
דונגהא התקרב באיטיות רבה, מפוחד מתמיד ומצחו מזיע...הוא סוגר לאט לאט את הפער בינו לבין אונהיוק, אך מילימטר לפני שפגע בשפתיו של אונהיוק הוא נעצר...
״אני לא יכול...״ הוא לחש לאונהיוק. ~נו באמת דונגהא! בדקה התשעים אתה משתפן?!~ חשב לעצמו דונגהא. אונהיוק גלגל את עניו והחזיק את ידו של דונגהא כמו בפעם הקודמת. כאן דונגהא צבר אומץ, אוחז בידו של אונהיוק ומשפשף את שפתיו בשלו. זה היה כל כך מלחיץ, אבל משום מה אונהיוק - שראה שדונגהא בלחץ, פשוט החזיק את ידו ללא כל ויכוח.
דונגהא נעלם בתוך הנשיקה...הם לא מדדו את הזמן אך אפשר בהחלט להגיד שחצי דקה הייתה שם.
גם אונהיוק החל להרגיש מעופף, ושפתיו החלו לנוע באיטיות על גבי שפתיו של דונגהא.
דונגהא שחרר את הנשיקה הרטובה באיטיות והביט באונהיוק עם מבט מאוהב...
״אני אוהב אותך...״ מלמל דונגהא, שוכח באיזו סיטואציה הוא נמצא. עניו ממוקדות על אונהיוק והוא בחלום! שוכח את כל הסובב לו!
״זה היה מושלם!!!! נראתם באמת מאוהבים!!!! רק דונגהא?! שכחת את הטקסט? אתה אמור להגיד - ׳הוכחת אהבתך אלי אך איני-׳״ מינהו עמד להמשיך אך דונגהא, שהתעורר מהחלום~ קטע אותו בריצה חדה אל השירותים.
~ ״אמרתי משהו לא בסדר?״ שאל מינהו, אך ידוע שמינהו יודע הכל, ובכדי להבין שמשהו קורא בין דונגהא לאונהיוק לא צריך להיות חכם גדול. ״אונהיוק...לך תבדוק אם הוא בסדר״ ציווה מינהו, מודע למעשיו.
אונהיוק הנהן ורץ אחרי דונגהא. להתווכח עם מינהו? לא תודה.
״אתם חייבים לי תודה!״ מלמל מינהו בעודו עיניו פוגשות בשל טאמין. פתאום נזכר מה הוא בעצמו עשה עם תלמיד בשירותים לפני כשעה. אוי.
-
״נסיכה?״ מלמל אונהיוק בעודו נכנס לשירותים, מוצא את דונגהא בוכה לייד הכיור השמאלי.
״נסיכה שלי? זה לא כזה נורא לטעות בטקסט אתה יודע...״ הוא אמר שוב, אך לא זכה בשום תגובה מצד דונגהא- חוץ ממשיכות אף קטנות מידיי שניה. ~אונהיוק יכול להיות כזה טיפש לפעמים.
אונהיוק ידע שעליו לעשות מעשה, משהו מחושב...משהו מרגיע! מעשה חברי! גם אם הם אוייבים מושבעים...לאונהיוק היה אכפת מדונגהא! (עם כמה שהיה קשה לו להודות...)
הוא לא אמר מילה ורק התקרב אל דונגהא, מחזיק את ידו בחוזקה ומלטף את ראשו, נותן לו להוציא את כל כאבו הלא ברור החוצה...
דונגהא המשיך לבכות אך אין לומר כי אונהיוק לא הרגיע אותו, מפני שבזכות אונהיוק הוא יצא מהסדנא בהרגשה אופטימית! אולי אפילו יותר מאופטימית...
טוב זה היה ברור שמשהו עובר על דונגהא, וזה גם השפיע על אונהיוק לרעה כי התחביב האהוב עליו- להציק לדונגהא, הפך לסיוט. שהוא יפגע ביצור הקטן הזה? אין מצב.
דונגהא נרגע קצת אחרי עוד כמה משיכות אף וליטופים מאונהיוק- שבאופן לא ברור עוזר לדונגהא יותר ממה שהוא מציק לו בזמן האחרון. כן, היה אפשר להגיד שהחברות בניהם הייתה אמיתית, כמו שאמרתי- עם אוייבים כאלה, מי צריך חברים?
דונגהא התרומם מן הכיור והסתובב אל אונהיוק, מחבק את גופו הרחב בעוצמה ולא משחרר. אונהיוק לא הגיב ונתן לדונגהא להוציא את כל כאבו. זה היה כל כך נורא לראות אותו ככה שאונהיוק פשוט ויתר וחיבק את דונגהא חזרה.
דונגהא היה מבולבל...הוא...אוהב את אונהיוק?
אייש...הזוג הזה עוד יהרוג אותנו...
בבלוג זה
בכל הבלוגים
