הפכים נמשכים - פרק 10
-> יום שבת 3:30 לפנות בוקר, חזרות.
״לישוןןןןןןןן אני רוצה לישוווווןןןןןןן״ קרא ג׳י דרגון בכל עבר. גם בלילה הקודם הוא כמעט ולא ישן...אחרי לילה סוער עם טופ. כן הם אוהבים לשתף דברים...זוג מוזר.
״ג׳י די לבמה ברגע זה! גם טאמין והיונה!״ צעק מינהו כשהבין שהוא מתחיל לאבד את שפיותם של שחקניו.
- ג׳י דרגון: ״צ׳ארלי אתה חייב להגיע אליהם! זה יכול להיות הסוף!״
טאמין: ״אעשה כמיטב יכולתי!״
היונה: ״ותיזהר בדרך...יש אנשים רעים בחוץ...״
אפילו שהשלושה היו מאוד עייפים הם שיחקו כמו שצריך! ואחרי שלוש פעמים שהריצו את התמונה הזאת שוב ושוב מינהו סוף סוף הביא הודעות טובות-
״טוב כולם להתאסף לכאן יש לי שתי הודעות משמחות!״ הוא קרא לכל השחקנים השבוזים שלו מכל מיני פינות חשוכות בבמה הקטנה שלייד הסטודיו.
כולם התאספו מסביבו במעגל- מינהו? הודעות משמחות? זה חדש...
״ההודעה הראשונה שלי היא- אם ההצגה תהיה מספיק טובה ויבואו הרבה אנשים אז נוכל לממן לכם יציאה ללונה פארק! אז בואו נעבוד קשה!״ קרא מינהו בשמחה, ניתן לראות כי הלחץ מההצגה עדין שולט בו.
כל התלמידים התעוררו בשניה והריעו לעצמם! מציבים מטרה לעשות את הטוב ביותר.
מינהו המשיך, ״ההודעה השניה היא- יש לכם הפסקה של שעה וחצי, ואז נמשיך לעבוד. אתם יכולים לישון, יש קייטרינג שיגיע עוד כעשר דקות למי שרעב, ואתם יכולים סתם לשבת ולדבר אבל בשום פנים ואופן אל תצאו החוצה! עכשיו אמצע הלילה ויש מספיק אירועי חטיפה, אני לא רוצה שיעשו ממכם צ׳יפס אסייתי.״ כן אולי מינהו אמר את זה בהומור אבל הוא באמת היה אחראי ודאג יותר מכל לשחקנים שלו.
-
״מינהו אופפה?״ קרא טאמין, מפריע למינהו בהפסקת הקפה שלו~ בכל מקרה צריך להתעורר...
״כן טאמיני? יש בעיה?״ ענה מינהו, מצב רוחו שב אליו בשניה שטאמין פתח את הדלת.
מינהו נראה יושב בחדר הסטודיו בזמן שכל התלמידים היו באולם, מנסים להתעורר תוך כדי עידוד עצמי והופעות פרטיות על הבמה הקטנה...
״לא אופפה, פשוט רציתי... להיות איתך קצת... אם אני לא מפריע כמובן!״ טאמין נכנס והתיישב לייד מינהו.
״והאמת שרציתי לדבר איתך...כי לא דיברנו מאז ה...תקרית בשירותים...״ הוסיף טאמין.
מינהו התיישב בצורה נאותה וחיכה שטאמין ידבר. הסקרנות הורגת אותו...
״אופפה, אני יודע שיכולים לפטר אותך אם יגלו מה עשינו. אני לא רוצה שזה יקרה! אופפה...אני אוהב אותך, וזאת הסיבה שאני... מוותר עליך״ המילים האחרונות יצאו בעמעום מפיו של טאמין, הוא הבטיח להעצמו שלא יבכה! מינהו הוריד את עניו ודיבר בעצב, מעקל את דבריו של טאמין אחרי שעברו יותר מידי בשביל לוותר ברגע האחרון. ״אתה בטוח שאתה רוצה בזה?״ שאל מינהו, מקווה שטאמין יחזור בו! הרי הוא נפרד מחברה שלו בשביל שלא יקנא, הוא ויתר על מלגה לשמונה שנים באוניברסיטה בכדי לא להיות רחוק מימנו, והוא היה מרוכז רק בו! כי זה טאמין. הוא אהב אותו כל כך...
״אם כך...אז אני מבין. כל החיים לפניך אין לך סיבה לחכות לי. זה בסדר טאמין...עכשיו לך לאכול הקיטרינג הגיע.״ אפילו שמינהו אמר זאת בנימה חיובית כל ציפיותיו ותקוותיו נהרסו בין רגע! למה טאמין? שניה לפני הסוף אתה מוותר?! למה?
-
יש האומרים כי התלמידים של מינהו ממושמעים מאוד, אבל הם בבירור ינצלו את זה שהוא בשיחת נפש עם טאמין בכדי... לעבור על החוק.
דונגהא יצא מהסטודיו לשאוף קצת אויר על אף שהוזהר ממינהו שעליו להשאר בפנים.
״מה ילדה חמודה כמוך עושה במקום כזה?״ הוא שמע קול לא מוכר קורא לעברו.
הוא הסתובב בבהלה והבחין בחבורת נערים שהיו בערך באותו גיל כמו שלו מתקרבת לעברו ומתריסה סביבו.
״ק-קודם כל אני לא ילדה! ו-ודבר שני- א-אתם לא מ-מ-מפחידים אותי״ דונגהא לא הצליח לדבר מרוב פחד!
״אז אתה ילד...זה משנה? חבר׳ה, קשרו אותו! יהיה לנו לילה מהנה...״ הלידר של החבורה הצהיר ושני נערים אחרים תפסו בו בחוזקה, מונעים מימנו לזוז. דונגהא ניסה להשתחרר מאחיזתם החזקה אך כוחו שווה לאפס מול אותם נערים שרירים. ״ד-די תנו לי ללכת!!״ הוא צעק, דמעות מתאספות בעניו והפחד מתחיל לחנוק אותו.
״אם אתם רוצים לחיות תעזבו אותו עכשיו.״ קול מוכר קטע אותם. ״א-אונהיוק!״ קרא דונגהא, בקושי מסוגל לזוז ומבקש בעניו שיציל אותו. ״מי זה החש הזה?! אתה רוצה שנהרוג אותך?! חבר׳ה תוציאו סכינים-״ הלידר בקושי יכל לסיים את המשפט לפני שקיבל את בוקס חיו מאונהיוק. אונהיוק נשאר פוקר פייס, קולו מפחיד מתמיד ועניו מפוקסות בכנופיה הארורה. הלידר התרומם מהרצפה, מנקה את סימני הדם שנוצרו על הלחי שלו.
״זהו זה, אתה מת!״ הוא מלמל, מתקרב אל אונהיוק עם מבט מוות. ״לא!!! לא אל תפגע בו!!! בבקשה! תרביץ לי! רק אל תפגע בו!״ דונגהא התפרץ, מחזיק את ידו של הלידר בחוזקה, מונע מימנו לתקוע את הסכין בעורו הרך של אונהיוק. ״תפסיק לשחק משחקים! שניכם עומדים למות!״ אמר הלידר, משחרר את דונגהא מידו וממשיך להתקדם לעבר אונהיוק. ״מוכן למות?״ הוא מלמל בשנית, מבטו רצחני!! עניו זוהרות והחיוך המלא דם שלו לא מוסיף לאוירה. ״יש מילים אחרונות?״ הוא הוסיף, לא מחכה לאונהיוק. ״אונהיוק! די!!!!! בבקשה תפסיקו!!! אונהיוק!!!!~ אל תפגעו בו! אני מתחנן!!!!!״ דונגהא צעק את קולו החוצה, קולו נשבר והדמעות בעניו ירדו ולכלכו את פניו היפות. ״אני אוהב אותו״ הוא הוסיף בשקט, כמעט לוחש, בטוח שלא שומעים אותו. לפני שאונהיוק הספיק להגיב הלידר כבר היה מעולף על הרצפה. דונגהא ואונהיוק היו בשוק, טוב מי זה אם לא קים היצ׳ול? ״היצ׳ול!!!״ קרא דונגהא בשמחה, מתרומם ורץ לחבק אותו בזמן ששאר החבורה משקמת את הלידר שלה ומתחפפת מהמקום. ״אני ישאיר אתכם זוג אוהבים לסגור כמה פינות...״ אמר היצ׳ול וחזר פנימה אל הסטודיו. היצ׳ול תמיד מציל את המצב...
... היו כמה שניות של שקט לפני שדונגהא קיבל את האומץ להביט בעניו של אונהיוק.
״דונגהא?״ אמר אונהיוק פתאום. דונגהא נרתע, ממתי אונהיוק קורא לו בשמו הפרטי? ״כ-כן?״ הוא ענה במהירות. ״התבלבלת״ אמר אונהיוק בשנית, גורם לדונגהא לאי הבנה קטנה של דבריו.
״מה? במה?״ שאל דונגהא כשניסה לחשב מה שאונהיוק אמר. ״בטקסט...״ אמר אונהיוק, חיוך עולה על פניו באיטיות. דונגהא התקדם לעבר אונהיוק וחיבק אותו. ״אונהיוק...זה כל כך אירוני...״ דונגהא והמילים המוזרות שלו... ״מה אירוני?״ שאל אונהיוק תוך כדי חיבוק. ״אירוני שפעם אתה היית הילד הזה שמציק לי והיום אתה הצלת אותי! אירוני שפעם שנאתי אותך והיום אני...היום אני...״ דונגהא לא ידע איך לסיים את המשפט...אוהב אותך? כדאי לו להגיד? ״היום אני...לא שונא אותך!!״ הוא אמר לבסוף, מוציא מאונהיוק נהימה קטנה.
״נסיכה״ מלמל אונהיוק, מהדק אחיזתו בדונגהא.
> 12:00 (יום שבת), סוף החזרה.
״אני...רק רציתי ש...רציתי להגיד...אם אנחנו...אנחנו יכולים ל...״ מינהו ניסה לבנות לעצמו נאום סיום אך היה כל כך עייף שפשוט סיים בשתי מילים- ״לכו לישון״. כאן הסתיימה החזרה הארוכה והמטישה. אחרי חזרה כזאת אפשר להיות בטוחים שהצגת הסיום תעלה כמו שצריך!
דונגהא אסף את חפציו והתכונן לעזוב, מתחיל לספור כמה שעות שינה הוא הולך להשלים...יאלה לישון!!!
טאמין גם נראה באופק, אוסף חפציו ומסדר כל מיני דברים בדרך.
״להתראות טאמין״ קרא מינהו בעצב כשראה את התלמידים יוצאים מן הדלת, כמובן שמנסה להראות כמה שיותר דיסקרטי על אף שרוב התלמידים יודעים על הרומן הלא כל כך סודי שלהם.
-
שבוז...דונגהא נזרק על מיטה מתכונן לתנומת חיו.
*דינג דונג* נשמע פעמון הדלת. דונגהא הרגיש כל כך עייף! הוא הרגע נכנס הביתה אחרי לילה ארוך ללא שינה... מי זה יכול להיות עכשיו? מפריע לשנת היופי שלו...
דונגהא פתח את הדלת בנונשלנטיות, לא מודע להפתעה בצידה השני.
״א-אונהיוק?!״ קפץ דונגהא, מתעורר בין רגע. ״מה...מה- מה אתה עושה כאן?״ הוא הוסיף, פוחד שאונהיוק קיבל את שפיותו חזרה והוא בא להרוג אותו על כך שעבר השפלה באמצע הלילה.
״הג׳קט...לא החזרת לי את הג׳קט...״ ענה אונהיוק, ניתן לראות שהוא לא מרגיש בנוח עם דונגהא, והוא לא מביט אל עניו משום מה. ״אה נכון!״ דונגהא נזכר והוריד מימנו את הג׳קט החמים שעטף אותו. מרגיש את הרוח הקרה על עורפו לרגע.
״טוב אז...״ דונגהא ניסה לסיים את השיחה אך אונהיוק קטע אותו. ״חכה!״ - ״כ-כן?״ דונגהא העביר את צומת ליבו חזרה אל אונהיוק. אונהיוק לקח נשימה עמוקה והתחיל לדבר, ״זוכר ש...סיפרת לי שהחתול שלך נדרס?״ הוא אמר ללא רגש. דונגהא התמלא פתאום עצב, נזכר בחתול החמוד שלו... ״ו...״ אמר דונגהא כשעניו מתמלאות דמעות. ״אז מצאתי את זה בדרך, הוא היה לבד...הוא שלך אם תרצה״ אונהיוק הוציא חתלתול קטן ואפור עם סרט אדום לצווארו מיילל בצורה הכי מתוקה שקיימת! כאן דונגהא נשבר. הוא לקח מאונהיוק את החתלתול והצמיד אותו לליבו, מלטף אותו ברוך.
״אונהיוק...תודה!״ אמר דונגהא מלא רגש, כמעט בוכה. ״איך נקרא לו?״ הוא הוסיף, מקבל את חיוכו חזרה ומתיישב על הספה כשהחתול על ברכיו. ״אנחנו נקרא לו? זה החתול שלך, תקרא לו אתה״ ענה אונהיוק, בבירור מלא רגש גם הוא. ״לא זה החתול שלנו אונהיוק! כלומר...אם אתה מסכים...״ אמר דונגהא, נזכר לרגע שמדובר ביריבו הותיק לי אונהיוק. ״אונהא״ הצהיר אונהיוק בלי להסס. ״אונהא?״ שאל דונגהא בכדי לבדוק אם הבין נכון, ״כן אונהא! זה שילוב של דונגהא ואונהיוק...״ אמר אונהיוק בשנית, לא מביט אל תוך עניו של דונגהא וביטחונו יורד משניה לשניה. ״אונהא...״ דונגהא חזר על השם ואונהיוק הסתכל עליו במבט מודאג. ״אני אוהב את זה!״ אמר דונגהא לבסוף, חוסך אנחה גדולה מאונהיוק.
״בוא אונהא, ניתן לך אוכל״ אמר דונגהא בקול חמוד, לוקח את החתלתול אל המטבח.
״אז דונגהא?״ קרא אונהיוק מהסלון לאחר מספר שניות. ״כן?״ קרא אליו דונגהא בחזרה, עסוק עם החתלתול החדש שלו.
״בא לך לבוא איתי לבקר את קיוהיון? הוא לא הגיע לסדנא כבר הרבה זמן...״ אמר אונהיוק.
הרי אונהיוק וקיוהיון היו החברים הכי טובים מזה שנים...
דונגהא חזר מן המטבח, מתיישב לייד אונהיוק על הספה בסלון. ״קיוהיון אצל סונגמין, הוא שבר את הרגל. בוא נלך לסונגמין פשוט...״ אמר דונגהא, עניו ממוקדות בפניו היפיפיות של אונהיוק.
קסם...פתאום דונגהא לא יכל להזיז את עניו מפניו של אונהיוק, משפתיו היפות המתנגשות יחד, עניו המלוכסנות והיפות...כל מה שדונגהא יכל לשמוע באותו רגע זה זיקוקים.
..........״דונגהא?! אתה שומע אותי?״ קרא אונהיוק בפעם הרביעית, מעיר את דונגהא מחלומו בהקיץ.
״לא, סליחה אונהיוק, חשבתי על משהו. מה אמרת?״ ענה דונגהא מנסה להסתיר כמה שיותר את העובדה שהוא מוצא את אונהיוק מאוד מושך. ״אמרתי, בוא נלך! קג׳ה!~״.
וכך הם צעדו יחד לעבר ביתו של סונגמין, מבלי להוציא מילה כל הדרך, פשוט להנות מנוכחותו אחד של השני.
-
אונהיוק וקיוהיון נראו מדברים בחדרו של סונגמין בזמן שסונגמין ודונגהא היו בקומה הראשונה, גם מעבירים שיחות נפש.
״טוב שפוך, מה קרה?״ אמר אונהיוק, מרגיש חופשי לייד חברו הטוב.
״כמה ילדים רצו להרביץ למיני״ ענה קיוהיון בפשטות, עסוק בתחבושת שעל רגלו.
אונהיוק התמתח קצת ולפתע נזכר בלילה הקודם. ״להרביץ לסונגמין? עוד פעם הכנופיה ההיא?״ שאל אונהיוק מניסיון. ״כן...״ ענה קיוהיון שהכיר את החבורה טוב מאוד...
״אבל רגע...למה הגנת עליו? חשבתי שאתה לא סובל אותו...״ שאל אונהיוק, פוחד מהתשובה.
קיוהיון שסמך על חברו הטוב פשוט סיפר הכל.
״אז זהו ש...אני ומיני מאוס...ביחד...״ הוא אמר, מחכה לתגובה שלילית מאונהיוק, אך אונהיוק שתק.
״אתה בטח שונא אותי״ הוא הוסיף, מנסה לרכך את תגובתו של אונהיוק.
אונהיוק אזר אומץ ודיבר, ״לא אני...לגמרי מבין אותך...״ הוא התחיל, מקבל מבט מבולבל מקיוהיון.
״אני חושב ש...גם אני...אני...מתחיל להתאהב בדונגהא״ זהו הוא אמר את זה.
קיוהיון הביט באונהיוק ולאט לאט חיוך נמרח על פניו. ״לי היוקג׳ה אונהיוק...אתה אוהב בנים?!״ שאל קיוהיון בקול קצת יותר מידי גבוה, שוכח שדונגהא וסונגמין בסלון.
״ששששש!!!!״ אונהיוק השתיק אותו, ״לא מה פתאום! הוא נראה כמו אישה זה הכל! בגלל זה אני נמשך אליו!״ הוסיף אונהיוק, יש קצת אמת בדבריו.
״אתה יכול להכחיש עד מחר היוקג׳ה...״ אמר קיוהיון בקולו ה...קיוהיוני (?)
אונהיוק ידע זאת טוב מאוד.
-> מאוחר יותר.
״ביי! תודה שבאתם!״ קראו סונגמין וקיוהיון, נפרדים לשלום מהשניים.
״טוב אני הולך ללמוד...״ הצהיר קיוהיון, מפלס את דרכו לקומה השניה...
״אבל קיו למדת כל היום...אולי תשאר איתי קצת״ אמר סונגמין, מודע לרצינותו של קיוהיון.
קיוהיון חשב לכמה רגעים ואז דיבר. ״אני חייב להוציא 100 מיני, אני מצטער!״ הוא אמר, חוסך מבט מאשים מסונגמין. ״אני אשכב איתך...״ אמר סונגמין, קולו צרוד, ומבטו מכוון הישר אל עיניו של קיוהיון, אך ניתן לראות שבטחונו ברצפה. ״מה?״ שאל קיוהיון כדי לראות אם הבין נכון.
סונגמין לקח נשימה עמוקה ודמעות החלו ליפול מעניו. ״אני אשכב איתך קיוהיון, בסדר?״ הוא צעק.
קיוהיון התקרב אל סונגמין וחיבק אותו אליו, ״היום?״ הוא מלמל, ״כן היום...א-אבל תהיה עדין!״ ענה סונגמין, בבירור רועד מפחד. ״סמוך עלי״ מלמל קיוהיון בחזרה.
(מטריד)
״אה קיו...זה כואב...״
״אל תדאג מיני, אם אתה לא אוהב את זה תגיד לי להפסיק ואני אפסיק אני מבטיח!״
״קיו...אה לאט יותר!״
נשמעו גניחות וצעקות בכל רחבי הבית, ואולי אפילו מעבר לו...
קיוהיון נגע בסונגמין, מחכך את איבריהם יחד, וסונגמין התענג אל פיו של קיוהיון בכל הזדמנות שניתנה לו.
״קיו...״ לחש סונגמין אל אוזנו של קיוהיון, מדליק אותו ברמה בלתי ניתנת לתיאור. קיוהיון התפשט במהירות על, והפשיט את סונגמין. חשופים לגמרי הם היו אחד לנגד עניו של השני.
״קיו...זה מביך...״ אמר סונגמין, מכסה את פניו.
״אל תעצום עניים! אני רוצה שתזכור את הרגע הזה לנצח!״ לחש קיוהיון, מזיז את ידיו של סונגמין מפניו...
בשניה אחת הקונדום כבר היה במקום והשניים זזו בקצב אחיד.
סונגמין הגיע לטונים בגובה מדהים עם הגניחות שלו, טונים שאולי רק כלבים יכולים לשמוע, וקיוהיון כל כך אהב את זה! הוא אהב את זה שסונגמין צועק בקול, הוא אהב את זה שהוא זה ששולט, הוא פשוט אהב את זה. ״מיני...אתה הכל בשבילי״ הוא תמיד אמר לו... קיוהיון השובב...ככה קטן ככה תחמן.
אחרי פחות מחצי שעה השניים גמרו יחד. זרע לבן נשפך לכל עבר והם התנשפו בקולי קולות.
״ק-קיו-ו...״ לחש סונגמין רועד לגמרי, בקושי מסוגל לדבר... ״מ-מה מ-יני?״ ענה קיוהיון, גם הוא מוטש מהדקות האחרונות. ״א-א-אני אוה-הב א-אותך-ך״ אמר סונגמין, מתקרבל אל תוך זרועותיו הרחבות של קיוהיון. ״גם אני אוהב אותך מיני״ לחש קיוהיון, והשניים נרדמו אל תוך הלילה.
> 1:30 בלילה - (הלילה שבין שבת לראשון)
~תתקשר כבר יא פחדן!״~ חשב לעצמו לוהאן, מהסס אם להתקשר לסהון בכדי לסגור פינות או לא...
בסוף הוא החליט שהוא ׳גבר׳ וחייג את המספר, אבל אחרי שלושה צפצופים הוא התחרט.
-״יובוסיו?״, שיט! כאן כבר היה מאוחר מידי.
-״אה, אמ...סהון! א...מה קורה? זה...לוהאן...״ אמר לוהאן, ביטחונו ברצפה והוא רועד ומזיע כמו מפגר...
-״לולו, מה קורה? הכל בסדר?״ ענה סהון, רגיל שלוהאן מתקשר בשעות מאוחרות.
-״כן... רציתי רק-״ לוהאן התחיל אך סהון קטע אותו-
-״לולו, חשבתי על זה ו...אתה רוצה לצאת איתי לדייט מתישהו?״ -שוק- רגע...סהון? רוצה לצאת עם לוהאן?! איזה מהפך! מה קרה?!
לוהאן לקח נשימה עמוקה ומסך דמעות כיסה את עניו. חלומו עומד להתגשם? האם זה באמת קורא?!
-״סהון...כן! כן כן כן כן כן כן! אני רוצה! אני כל כך רוצה!!!!!״ קרא לוהאן באושר, הדמעות החלו לזלוג החוצה.
-״אוקי אז...נקבע כבר...״ אמר סהון, -״אה רגע, רצית להגיד משהו?״ הוא הוסיף...
-״לא לא״ ענה לוהאן, עדיין בשוק. -״טוב אז...לילה טוב לולו״ אמר סהון בלחישה בשנית, ולוהאן היה כל כך בשוק שאפילו ׳לילה טוב׳ הוא לא הצליח להחזיר. גאד! הוא וסהון? בדייט?!?!
אין ספק שזה הלילה הטוב ביותר שעבר על לוהאן...
>במקביל-
סונגרי נראה יושב בחדרו הקטן, מצייר משהו לא ברור על דף.
״סיימתי!״ קרא סונגרי באושר, הוא הרים את הציור ובו היה ניתן לראות את המאמן שלו- טאייאנג עומד באמצע המגרש חסר חולצה.
סונגרי נעמד על השידה שלו, מנסה להדביק את הציור על הקיר יחד עם אוסף ציורי ה׳טאייאנג׳ שלו.
״זהו!״ הוא התרחק וחייך לעצמו, מביט בשלל הציורים בגאווה.
במהירות הוא התיישב לייד השולחן שלו בשנית והתחיל לצייר עוד ציור...
״המאמן? אני אוהב אותך! לא לא לא...טאייאנג? אני חושב שאני מאוהב...לא נו אני מדבר כמו בחורה! שוב...אדוני המאמן אני חושב שליבי חפץ בך! מה חפץ בך? מה אני שולחן?! טאייאנג אני אוהב אותך! לא נו...״
סונגרי התאמן פעם אחר פעם על הדרך בה יאמר לטאייאנג את רגשותיו, אך לא הצליח להגיע להחלטה. דמעות החלו לרדת, והוא הרגיש מצוברח...״אוף נו! למה התאהבתי בך!?״ הוא קרא בתסכול, מלכלך את הציור היפה שלו עם דמעותיו המלוחות.
#הפכים_נמשכים_פאנפיק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
