הפכים נמשכים - פרק 11
-> יום ראשון, שיעור אנגלית, 8:30-
השנה מגיעה לסיומה... כן ככה זה, כל שנה נגמרת ולפעמים זה עצוב, אבל הילדים בבית הספר המיוחד שלנו מאוד מאושרים אני מבטיח!
^לולו? דייט. היום. אני. אתה. פארק. אחרי החזרה.^
לוהאן קרא את הפתק שוב ושוב ולא האמין. סהון באמת שלח את זה? זו מתיחה? הוא וסהון בדייט אמיתי?!?! ואוו... להחזיר לו פתק? להנהן? להראות שמחה? עצב? פוקר פייס? לוהאן מבולבל מאי פעם! אתם יודעים איך זה כשמאוהבים: אתה מסתכל על כל הכיתה אבל רואה רק אותו, כולם מדברים ביחד אבל הוא היחיד שאתה שומע, וכשאתה מסתכל על הפנים שלו, החיוך שלו, העניים שלו, השיער היפה והזוהר שלו, והשפתיים שלו שהחלום הכי גדול שלך הוא פשוט לטעום אותן, אתה כבר שוכח את עצמך. לא פלא שלולו מבולבל, חוץ מזה סהון הוא אחד הילדים היפים ביותר בבית הספר, ואוו ללוהאן בטח מאוד קשה לשמור על ריכוז כשהוא מדבר איתו...לא ככה?
״לוהאן! להעתיק מהלוח!״ קראה איילי המורה לאנגלית, קוטעת את מחשבותיו העמוקות של לוהאן.
לוהאן התיישר במושבו והחליט להשיב סוף סוף לסהון.
^כן^ הוא החזיר...קצר וקולע.
סהון קרא את הפתק וחייך חיוך קטן. אין ספק בכך, הוא זכה!
הוא הסתובב אל לוהאן והנהן, מאשר את ההחלטה המשותפת ומחזיר את ריכוזו אל הלוח.
״י״ב 1 אני שמח להודיע שכולכם מוזמנים להצגה שלנו שעולה מחר בשמונה וחצי!״
מינהו שוב הפתיע את הכיתה, משום מה נראה קצת מצוברח...
טוב אי אפשר להאשים אותו, ההצגה גוזלת הרבה אנרגיה ולחץ! או שזה בכלל קשור למשהו אחר?
בכל מקרה, מינהו ניסה לחייך כמה שיותר וכבש את לבבות כל בנות הכיתה עם המראה המסוקס שלו.
כל הכיתה הריעה וחיזקה את השחקנים השונים שישבו בה...
ההצגה עולה סוף סוף! כבוד!
-> הפסקה, 12:30-
״מיני מאוס?״ קרא קיוהיון בלחש אל אוזנו של סונגמין, מקפיץ אותו בבהלה.
״קיו! א-אל תעשה את זה יותר! זה מפחיד!״ צעק עליו סונגמין בחזרה קצת בגמגום, לא מוכן לעמוד בפני קיוהיון. ״נחש מה בייבי...״ אמר קיוהיון בשנית, חיוך ערמומי מרוח על פניו.
״מ-מה״ שאל סונגמין בלחץ, החיוך הערמומי של קיוהיון הוא אף פעם לא סימן טוב!
קיוהיון הוציא דף מתיקו והושיט אותו לסונגמין.
סונגמין העביר את עניו ימינה ושמאלה על גבי הדף והחיוך החל להתפשט על פניו החמודות.
״קיו! אני כל כך גאה בך!!!״ הוא צעק וקפץ על קיוהיון בחיבוק כשגילה שקיוהיון באמת הוציא מאה בבגרות בהיסטוריה.
השניים התחבקו וצחקקו עד שקיוהיון החליט לשאול את השאלה שחיכה לשאול-
״אז...מגיעה לי פעם שניה?״ הוא מלמל, בודק שאף אחד לא מקשיב.
פניו של סונגמין הפכו בין רגע לאדומות לגמרי, ״תראה קיו...״ הוא התחיל להסביר אבל קיוהיון עקף אותו, ״כן כן, אני יודע, זאת הייתה טעות ואתה מצטער על זה, ואתה לא רוצה לעשות את זה שוב, בסדר...״ הוא אמר בטון מנפנף, נאום ששמע ביותר מידיי דרמות...
״כן, זאת אולי הייתה טעות, וגם הייתי די שתוי אם אתה זוכר, אבל אני לא מצטער על זה, ואני...פוחד לעשות את זה שוב, כי כשאני לא תחת השפעת האלכוהול אני סתם פחדן״ החזיר סונגמין, מדבר בשקט.
״מיני, גם אני לא הכי בטוח בעצמי...״ התחיל קיוהיון, מתקרב אל סונגמין באיטיות עם חיוך שטני שעולה על פניו. ״אז בוא...״ הוא המשיך, קרוב אל סונגמין כל כך! ״נלמד״ בין קיוהיון וסונגמין היו סנטימטרים ספורים של מרחק, והנשימות של קיו היו מורגשות על עורפו של סונגמין, מה שגרם לו להתקפל ולהפסיק את נשימותיו. ״ביחד״. קיוהיון סוף סוף סיים את המשפט שנראה כמו נאום, גורם לשניהם למן...דה ז׳ה וו קטן, אבל עדיין לא פותר את סונגמין מלשכב עם קיוהיון פעם נוספת. ״קיו אני...״ סונגמין מלמל, מנסה למצוא תשובה לא מתחמקת. ״זה בסדר, אתה לא חייב לי כלום, אני צוחק. כשתהייה מוכן תודיע...בעצם אל תודיע, תקפוץ עלי ואני כבר אבין לבד״ אמר קיוהיון, מרגיע את סונגמין המסכן שנכנס ללחץ.
״מיני מאוס...״ אמר קיו פעם נוספת, וסונגמין רק הביט אל עניו בשאלה. ״אני אוהב אותך עכבר קטן שלי״.
> חזרות, במה, 18:00 -
״אני מקווה שנחתם טוב כי עכשיו אנחנו נכנסים לחזרות אינטנסיביות. אין כאן מקום לטעויות! טקסט- בעל פה! בלי תירוצים, לעמוד בזמנים ולא לפספס קיוים של מוסיקה, ובטח שבטח שלא לפספס את הכיוונים של התאורה כי חבל! אתם תעמדו בחושך וזאת לא בעיה שלי. קאסט א׳ החזרות האחרונות שלכם היו לא טובות בלשון המעטה. היום אני מצפה לשינוי משמעותי! דונגהא ואונהיוק- יותר ביטחון בנשיקה, ג׳י דרגון, תכניס את השידה בזמן! אתה תמיד מפספס את זה! וטאמין...אני מצפה ממך להרבה יותר!״
כל השחקנים השתתקו. מינהו? העיר הערה רעה לטאמין?! מה?! איך זה קרה?! הם רבו או משהו?
מה שבטוח זה שמינהו לא נראה מאושר כל כך היום ואסור בהחלט לעצבן אותו.
החזרה התחילה כרגיל...בעצם לא כל כך כרגיל:
״טאמין? מה...קורה עם....״ טופ ניסה לנסח את דבריו בצורה שלא תחשוף את שיחתם וטאמין הבין את כוונתו.
״החלטנו סופית. אנחנו לא אוהבים אחד את השני ולא מתכוונים להיות ביחד.״ כן, כמו שאמרתי קודם, כולם ידעו על מערכת היחסים הלא כל כך סודית שלהם, אין מה להסתיר.
״אני מבין. טאמין אני מצטער״ הוסיף טופ ואז רץ להחליף בגדים לדמותו.
״גם אני״ לחש טאמין, דמעות בעניו אך הוא מסרב לתת להן ליפול.
הזמן עבר לאט והחזרה הגיעה סוף סוף לסיומה.
-
״טוב, הייתה חזרה סבירה. יש רק עוד דבר אחד שצריך לעבוד עליו. קטע התנועה, תמונה אחד עשרה. הבאתי את טאייאנג המורה לספורט שיעזור לכם להתחמם קצת״
ברגע שמינהו אמר את השם ׳טאייאנג׳ ליבו של סונגרי החסיר פעימה.
הוא הרים את ראשו ופגש בעניו של טאייאנג שבדיוק נכנס לחדר...
״יש לכם עשר שניות להסתדר בשורה״ צעק טאייאנג אל השחקנים. כולם כבר היו מורגלים לפקודות בזכות מינהו לכן ביצעו את פקודתו של טאייאנג בזמן המוקצב להם.
כך עבר קטע התנועה, הערות נזרקו פה ושם וסונגרי ניסה לעשות הכל בצורה המושלמת ביותר...
-
- ״מאמן מאמן מאמן!!! איך הייתי?!״ שוב סונגרי שאל את אותה שאלה בפעם ה...לא יודע לא ספרתי.
״סונגרי. זה היה בסדר, די״ אמר טאייאנג. טאייאנג לא היה היצור הכי נחמד עלי אדמות, הוא אפילו לא היה היצור הכי נחמד בחדר, היה מאוד קשה לסונגרי להתמודד עם אהבתו אליו.
סונגרי נפגע כל פעם מחדש...אוף למה טאייאנג חייב להיות כל כך...קשה?
״אני מצטער״ מלמל סונגרי, מתכונן ללכת. הפעם טאייאנג לא עצר אותו, ורק הביט בגבו המתרחק בעצב.
מינהו לפתע התקרב אליו, ״הוא אוהב אותך אתה יודע״ הוא אמר בשקט.
״אני יודע. מזה אני חושש״ ענה טאייאנג, עדיין מביט בסונגרי שכבר הספיק להגיע לדלת.
> במקביל, החדר של באם באם.
״אז...״ מלמל מארק, מנסה למצוא נושא לשיחה.
״אז...״ ענה לו באם באם, מנסה לעזור אך רק הופך את הסיטואציה ליותר מביכה.
״אנחנו....״ ניסה מארק בשנית,
״אנחנו..........מה?״
״אנחנו...בסדר?״
״א...למה שלא נהיה...כאילו חוץ מזה שכואבת לי הבטן אני אחלה״ באם באם כנראה שלא הבין על מה מארק מדבר כי הוא בכלל הלך לכיוון אחר.
״לא...אני מתכוון.......האם אנחנו...בסדר? כאילו...מה איתנו?!״ ענה מארק, בוחן בקפידה את מילותיו.
״א...אנחנו...בסדר...״ קבע באם באם, עדיין לא בטוח מה לעזעזל מארק רוצה ולמה הוא משחק איתו משחקי ניחושים.
״באם באם!?״ צעק מארק לפתע, כנראה שנמאס לו לשחק משחקים והגיע הזמן ליישב הכל במקום!
באם באם נבהל והסתכל על מארק בעניו הגדולות, מחכה שידבר.
״אנחנו ביחד?!״ הוא שאל לבסוף, טון קולו עדיין רם ולחוץ.
באם באם לקח נשימה עמוקה וענה, ״פיזית כן, אבל אם אתה יוצא מהבית אנחנו טכנית לא-״
״באם באם תתרכז!!!״ צעק מארק בשנית, ותאמינו לי הוא הרבה יותר לחוץ ממה שהוא נראה. הרי בפעם הקודמת שהשניים נפגשו הוא מזמז אותו למוות על שטיח החדר. מצחיק שבאם באם מדבר איתו בכלל...הוא זוכר משהו או שהוא סתם משחק אותה?
״באמי...אתה רוצה לצאת איתי או לא? תענה לי בבקשה!״ אמר מארק, דמעות בעניו מהלחץ הרב.
באם באם שוב לקח נשימה עמוקה והפעם ענה ברצינות. ״לא״ הוא אמר, עניו מסתכלות הישר אל תוך עניו של מארק. מארק פתאום הרגיש תחושת אבדות עצומה בליבו, הוא לא תיאר בכלל שבאם באם יסרב, הרי...בלי להסתכן אי אפשר להתקדם. הוא היה חייב לשאול אחרי הכל. אבל למה לא באם באם?!?! למה לא?!
״אני רוצה להתחתן איתך! ככה לא תברח לי!״ אמר באם באם, הרצינות נעלמה מפניו וחיוכו שב אליו, גורם למארקי לנשוף החוצה את האויר שבכלל שכח שלקח.
״באפו!!!!!מפגר!!! מטומטם!!! אתה לא נורמלי!!! עוד שניה התעלפתי!״ צעק מארק בעצבנות, עדיין מחבק את באם באם במבטו כמובן. באם באם שכח לגמרי את החבר הקודם שלו תחת השפעת האהבה העצומה של מארק, הוא סוף סוף יכל לאהוב בלי לפחד, מארק בחיים לא יברח! מארק בחיים לא יבגוד, לא יצלם ולא תהיה לבאם באם טיפת ספק בו. זה בטוח הפעם.
״מה דעתך על גלידה בתור דייט ראשון?״ שאל מארק, יודע שהקינוח האהוב על באם באם הוא גלידת שוקו בננה. ברגע שבאם באם שמע את המילה ׳גלידה׳ הוא הריע בשמחה.
״באמי?״ הוסיף מארק רגע לפני שיצאו מהבית לדייט ה...גלידתי שלהם.
באם באם הביט אל מארק במבט שואל וקצת מודאג מהמשפט המטומטם הבא שמארק יוציא מהפה שלו.
״אני אוהב אותך במבה אוסם שלי״.
> 19:30, אחרי החזרה-
״לולו...״ לחש סהון ללוהאן בעודם יושבים במסעדה מפוארת. כן סהון היה...רומנטיקן חסר תקנה, אפילו שלוהאן היה מעדיף טיול נחמד בפארק הוא בחר לקחת אותו למסעדה הכי יקרה בשכונת העשירים גאנגנם.
״מ...?״ מלמל לוהאן בחזרה, האוירה היתה מאוד מהודקת וביישנות התחוללה בין השניים, בעיקר בגלל העובדה שהרבה זוגות שהיו כנראה בדייט גם הם הסתכלו עליהם מוזר. טוב לא כל יום רואים שני חתיכים בדייט במסעדה המפוארת ביותר בסיאול.
״אתה נהנה?״ שאל סהון בעודו אוכל עוד חתיכה מעוגת השוקולד שלו.
לוהאן היסס בהתחלה אך לבסוף אמר, ״סהון אני...לא כל כך האמת. זה יותר מידיי בשבילי, אני רוצה להיות איתך...רק איתך...לבד.״ אמר לוהאן, פוחד להסתכל אל עניו של סהון.
סהון הניח את מזלגו וקם ממושבו. אוי לא...לוהאן הרס הכל עכשיו? עד שסוף סוף חלומו התגשם הוא עכשיו הרס הכל! לוהאן הציף את מוחו בהאשמות עצמיות ולא שם לב שסהון כבר חזר.
״זהו שילמתי, בוא״ הוא קרא אל לוהאן, מושך אותו מן השולחן העגול והמפואר.
״מה לאן הולכים?״ שאל לוהאן, לא מבין את כוונותיו של סהון, ״אלי. הבית שלי ריק, נעשה ערב סרט, נראה פרוזן! אני יודע שאתה אוהב את הסרט הזה!״ אמר סהון.
השניים כבר מחוץ למסעדה מתהלכים ברחוב המהודר של גאנגנם.
״סהון?״ אמר לוהאן לפתע אחרי כמה שניות של שתיקה.
סהון הרים את ראשו וחיכה שלוהאן ידבר, ״אה...אולי נראה איזה סרט...רומנטי?״ אמר לוהאן בהיסוס רב.
סהון הבין את זה שלוהאן רוצה אינטימיות ולכן העלה רעיון הרבה יותר טוב, ״מה דעתך על סרט אימה?״ הוא שאל את לוהאן, מודע לכך שלוהאן הוא פחדן גדול, ככה יהיה את מי לחבק.
לוהאן חשב קצת ולבסוף הסכים. האם הדייט הזה רק משתפר מרגע לרגע?
-
״איזה סרט זה?״ שאל לוהאן בעודו מתחמם מתחת לשמיכה הגדולה על הספה בסלון ביתו של סהון.
״מפחיד. תאמין לי״ אמר סהון, חיוך קטנטן נראה על פניו.
לוהאן התחיל לפחד, הרי כשהוא רואה סרטי אימה יש לו הרבה סיוטים והוא פוחד לישון לבד.
״זהו״ אמר סהון בעודו מתיישב על הספה לייד לוהאן, מתכסה בשמיכה הדקה ומחכה לתחילתו של הסרט.
לפני שהסרט התחיל בכלל לוהאן כבר נשען אחורה, חופן את גבו בחזהו השרירי של סהון ומתקרבל אל חום גופו.
הסרט התחיל ברוגע, הכל טוב ויפה עד שהרוצח נכנס לתמונה.
לוהאן פחד וצרח ואפילו בכה, אבל סהון היה שם וחיבק אותו, החזיק אותו חזק בזרועותיו בקטעים המפחידים והרגיע אותו. אבל היתה סצנה אחת שלוהאן לא ישכח לעולם.
״לא לא! אל תפתחי את הדלת!!!!״ צעק לוהאן על הטלויזיה החפה מפשע.
״לולו תרגע!״ קרא סהון בשעשוע כשראה שלוהאן לוקח קצת יותר מידי ברצינות את הסרט.
הרוצח כמובן עמד מאחורי הדלת, וכן האישה נרצחה, וכן זה הפחיד את לוהאן עד כדי כך שהוא הסתובב אל סהון ונמחץ קרוב אליו כשפניהם במרחק סנטימטרים ספורים והוא בוכה את חיו.
אבל זאת לא הסיבה שלוהאן לא ישכח את זה. באותו רגע סהון ראה שלוהאן כל כך פוחד לכן הוא התקרב אליו באיטיות ונשק את מצחו ברוך...
לוהאן נעצר. הזמן נעצר. הכל נעצר. גם הצרחות של האישה בסרט לא נשמעו עוד. לוהאן פקח את עניו בפליאה והביט בסהון הכביכול משועשע מכל הדרמה שהיתה שם כמה רגעים לפניכן.
לוהאן שם לב שסהון מתקרב אליו עוד יותר, מתכונן לחבר את שפתיהם יחד, ונבהל.
הוא התרחק מסהון במהירות, ״לא רגע!״ הוא קרא. סהון התרחק גם הוא, לא מבין ממה לוהאן כל כך נבהל.
״אתה לא רוצה שאני אנשק אותך?״ הוא שאל בנונשלטיות. האמת היא שחלומו (השני) של לוהאן היה לטעום משפתיו הנפוחות והורודות של סהון, אך משום מה הוא פחד מאוד.
״זה לא זה...אני רוצה ש...״ לוהאן לא ידע איך לנסח את משפטו בצורה שלא תגרום לסהון לחשוב ההפך מכוונותיו, אך סהון הבין הכל בשניה. ״אתה רוצה שזה יהיה מיוחד?״ הוא שאל, ולוהאן הנהן בעצב.
״אל תדאג לולו, הנשיקה הראשונה שלנו תהיה כל כך מיוחדת שיצתרכו לכתוב עליה פאנפיק!״
אמר סהון, מרגיע את לוהאן החמוד. לוהאן הנהן בשנית וחיבק את סהון קרוב אל גופו, כמעט ויכל להרגיש את פעימות ליבו של סהון על שלו.
״סהון...אני אוהב אותך״ מלמל לוהאן.
~סוף סוף הוא אמר את זה~ חשב לעצמו סהון ונרגע, מחבק את לוהאן עוד יותר חזק אם זה בכלל אפשרי, ״אני יותר״ הוא לחש אליו.
> 22:00-
-״ואז הוא ואני...אנחנו...די שכבנו...״ -אמר סונגמין בעודו מדבר עם דונגהא בטלפון.
-״שכבתם?! מה אני לא מאמין סונגמין! ואוו...לי בחיים לא יהיה אומץ לשכב עם...גבר, כאילו, זה בסדר שאתה גיי והכל פשוט זה קצת מוזר״ ענה דונגהא.
-״אל תרים את האף, אני יודע טוב מאוד שאתה דלוק על אונהיוק.״ סונגמין הקניט חזרה, מכיר את דונגהא יותר מידיי טוב.
-״אני? על אונהיוק? חה חה חה. לא מצחיק.״ אמר דונגהא בקול סרקסטי.
-״טוב זה לא משנה כי אונהיוק חולה לך על התחת...כנראה תרתי משמע״ -סונגמין התפוצץ מצחוק מעבר לקו ודונגהא הצטער על כך שזאת שיחת טלפון ושאינו יכול להחטיף לילד החוצפן.
-״סונגמין בי.״ הוסיף דונגהא בעצבנות, מתכונן לנתק את השיחה.
-״לא לא לא! רק צחקתי! כאילו אני לא, אבל שיהיה. אני אומר את זה כי אונהיוק באמת אוהב אותך דונגהא, לפני רגע סיפרת לי שהוא הביא לך חתול. על החתול היה סרט אדום. סרט אדום!!! באמת נראה לך שהוא מצא חתול קטן עם סרט אדום ברחוב? בנאדם! הוא קנה אותו, הילד הזה מאוהב! ואתה לא פחות...״
סונגמין פשוט קרא את השניים כמו ספר פתוח. הוא ידע כל מה שיושב בראשם של הזוג ולא אמרו בקול.
-״מיני...אני צריך ללכת״ אמר דונגהא בקול עצוב ויבש כשהבין כמה סונגמין צודק.
השניים ניתקו את השיחה ודונגהא נשם עמוק, לרגע ניגש אל החתול שלו...בוחן אותו מכל כיוון.
״אתה חמוד...אונהא...״ הוא מלמל, חיוך קטן על פניו.
מלטף בקלילות את גבו, ומושך בסרטו האדום.
- כמה דקות אחר כך.
דונגהא בלע את רוקו כשחיכה שאונהיוק יענה לשיחת הטלפון. הצפצופים נשמעו ארוכים מאי פעם ודונגהא הרגיש כל כך...חלש.
-״יובוסיו?״ ענה אונהיוק עם קולו הסקסי מעבר לקו, גורם לדונגהא להצטמרר.
-״א-אונהיוק היונג?״ אמר דונגהא בשקט, מנסה לא לשבור את השלווה.
-״נה...מי זה?״
-״זה...זה דונגהא. אמ...אתה...רוצה לבוא אלי?״ דונגהא שמר על דיסקרטיות, מנסה לא לחשוף את רגשותיו.
-״דונגהא?...״ שאל אונהיוק בהתרגשות, הוא עמד להסכים אבל אז נזכר בשיחתו עם קיוהיון ביום שלפני-
*פלאשבק*
אני חושב ש...גם אני...אני...מתחיל להתאהב בדונגהא״ זהו הוא אמר את זה.
קיוהיון הביט באונהיוק ולאט לאט חיוך נמרח על פניו. ״לי היוקג׳ה אונהיוק...אתה אוהב בנים?!״ שאל קיוהיון בקול קצת יותר מידי גבוה, שוכח שדונגהא וסונגמין בסלון.
״ששששש!!!!״ אונהיוק השתיק אותו, ״לא מה פתאום! הוא נראה כמו אישה זה הכל! בגלל זה אני נמשך אליו!״ הוסיף אונהיוק-
*סוף פלאשבק*
-״למה שאני אבלה איתך? אז הצלתי לך ת׳תחת אז מה? לך לחבר ההומו שלך.״
אמר אונהיוק וניתק את השיחה במהירות.
שניהם נשארו עומדים עם דמעות בעניהם.
״למה הוא חייב להיות כל כך מסובך?״ אמרו השניים, מלמלים אל החדר הריק.
> גלידריה, 23:30-
״נו באמי, נהנה?״ אמר מארק בעודם שניהם יושבים בגלידריה אקראית ברחוב אקראי בעיר הגדולה.
״מ..המ..״ הנהן באם באם בעודו מלקק מהגלידה הקפואה והמתוקה שלו.
״אתה חמוד״ הוסיף מארק, גורם לבאם באם להסמיק ולהסתכל הצידה.
בשניה שבאם באם הסיר מבטו מן הגלידה, מארק רקן פנימה וליקק אותה ביחד איתו. באם באם כל כך נבהל כשגילה שהלשונות שלהם כמעט נגעו. חוץ מזה שזה מארק- הם גם בציבור, ולבאם באם יש פחד במה קטן.
״אה! מרקי!״ צעק באם באם והתרחק במהירות.
״מה? רציתי לטעום...אסור לי?״ אמר מארק, קולו מתריס אל באם באם.
״מותר...רק תודיע״ ענה באם באם בביישנות, ממשיך ללקק את הגלידה שלו.
-> במקביל-
סונגרי נראה בוכה על אחד הספסלים לייד ביתו. אין מי שיגש אליו, אין מי שינחם, אין את ההורה הטוב שיראה שבנו במצוקה נפשית, אין את החברים הטובים היודעים בדיוק מתי אתה מצוברח, אין לו אף אחד.
זאת הסיבה שהוא כל כך הופתע כשהרגיש חיבוק חם:
סונגרי נבהל כשידיים גבריות וחזקות חיבקו אותו. ״אתה בוכה בגללי נכון?״ הוא שמע קול מוכר אומר. כן זה היה המאמן שלו, האדם שהוא כל כך אוהב, כל מה שהוא ׳חפץ בו׳, זה היה טאייאנג.
״מאמן!״ סונגרי התרחק בפליאה, מנגב את עניו מדמעות במהירות.
״סונגרי. אתה שחקן טוב, אתה זמר נפלא, ורקדן מעולה. אתה יכול להגיע לציון 100 בכל המקצועות חוץ מבהיסטוריה, אני יודע...אבל אתה מוותר על כל זה. בשביל מי? בשביל מה? בשביל שתוכל לנסות לכבוש לב של אדם שמבוגר ממך בכמעט עשר שנים? סונגרי אני מצטער. מערכת היחסים בינינו היא בלתי אפשרית. אבל תמיד תשאר התלמיד הכי טוב בנבחרות שלי״ כאן סיים טאייאנג את נאומו. סונגרי היה מבולבל כל כך! הוא עמד לשאול אלפי שאלות אבל טאייאנג לא איפשר לו, הוא פשוט קם ועזב, משאיר את סונגרי בודד שוב.
-
״למה עשית את זה?״ טאייאנג נשאל על ידי מינהו שהיה עד לדרמה שהתחוללה
על אותו ספסל בדקות האחרונות.
״אני מתחיל להתאהב בו. זה לא טוב, אסור לזה לקרות.״ אמר טאייאנג, מבטו מפוקס קדימה והוא אינו מסתכל על מינהו. הוא נתן מבט אחרון לכיוונו של סונגרי שכבר לא הבחין בו והמשיך ללכת.
#הפכים_נמשכים_פאנפיק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
