הפכים נמשכים - פרק מיוחד - פרק 12
-> יום שני, 10:00-
המסך נפתח.
*מחיאות כפיים*
-מונולוג של צ׳ונג׳י-
״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל. לפעמים צריך לקפוץ למים, לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה! מה יקרה במידה ו...
ואם יצא שכך וכך... האם יש תוכנית גיבוי?״
ג׳י דרגון נכנס לבמה
״לפעמים העבר משפיע עלינו בצורה קשה מידיי. דבר אחד שנגרם על ידי אדם אחד ששינה את עתידך אך נשאר בעברך. ואז...במצב הכי גרוע יש את ההוא, זה שיבוא להציל את המצב. האביר על הסוס הלבן.״
אונהיוק ודונגהא נכנסים לבמה
אונהיוק: ״למה אתה חייב להיות תקוע שם? בעבר הזה? אתה הורס משהו שיכל להיות...מיוחד.״
דונגהא: ״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל, העבר שלי לא מאפשר לי להיות בקרבתך, אני מצטער אהובתי...״
-סהון מופיע בצד הימני אחורי של הבמה-
״לפעמים טעות אחת יכולה לגרום ליותר מידיי. זה כבר ידוע שאסור לוותר, זה כבר ידוע שחייב להמשיך תמיד קדימה, לקחת צעד אחורה ועוד שניים קדימה, ללכת וללכת ולא לוותר, כי יכול להיות שתאבד משהו חשוב בדרך.״
טאמין נכנס לבמה
״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל, לפעמים הויתור שלך יגרום ליותר מידיי. לפעמים צריך פרופורציות...לקחת את הכל לאט.״
לוהאן מתקרב אל טאמין
לוהאן: ״נו אז...בחרת? או שאתה נשאר עם דעתך?״
טאמין: ״החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל, לפעמים צריך לקפוץ למים. לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה.״
-טופ נכנס לבמה
״זהו סיפור תמים שמסביר איך מגנט מתפתח. לא לא, זה הוא לא שיעור טכנולוגיה. אלה פשוט...הפכים נמשכים.״
*מוסיקה, חושך*
ההצגה עברה די מהר, הכל הלך חלק, השחקנים בצעו את מלאכת עבודתם בצורה מושלמת, אבל נשיקה אחת סיבכה קצת את הרגשות...
בניגוד למה שהשניים חשבו, אף אחד לא צחק על כך שאונהיוק משחק אישה, הקהל פשוט בכה לצלילי הפסנתר המתנגנים ברקע ולמראה הסצנה העצובה.
-דונגהא ואונהיוק עומדים על הבמה-
דונגהא: ״אני נתתי הכל, את כל חיי, אני חיכיתי והרגשתי והכל היה מושלם. למה הכל חייב לההרס בדקה התשעים? למה?״
אונהיוק: ״זאת לא אשמתך. זאת גם לא אשמתי. לא נועדנו להיות יחד!״
דונגהא: ״נועדנו! אני לא עוזב עד שאקבל את מבוקשי.״
סהון: ״אתה לא לוקח אותה. על גופתי המתה!״
אונהיוק: ״אדון ג׳ואן, אני אוהבת אותך. לך, למען הטוב שבחייך...״
סהון: ״לך, אתה תיפגע.״
דונגהא: ״זה לא משנה! אני באתי בכדי להציל את אהבתי היחידה: ליידי ניימי״
אונהיוק: ״או אדון ג׳ואן, מה אוכל לעשות בכדי להוכיח לך את אהבתי אליך?״
דונגהא: ״נשקי ני! נשקי את שפתי והוכיחי לי את אהבתך אלי! הוכיחי!״
- דונגהא היה צריך לעשות את הצעד הראשון, אבל הקהל, ואונהיוק עצמו גרמו לכל כישורי המשחק שלו להעלם ולגופו להצטמרר, בעיקר בעקבות הריב שלו עם אונהיוק אתמול בלילה.
אונהיוק התקרב אל דונגהא ונישק אותו, יזם את הנשיקה במקומו כשראה שלדונגהא פשוט לא היה את האומץ.
דונגהא נבהל קצת מהנשיקה הכביכול לא צפויה שקיבל מאונהיוק אבל זאת לא הייתה הסיבה לריב הענק שלהם אחרי ההצגה. כן כן, השניים לא מפספסים הזדמנות לריב...
אונהיוק החזיק את ידו של דונגהא לנגד עניו של הקהל, ואם זה לא היה מספיק הוא גם הזיז את שפתיו לנגד אלו של דונגהא, גרם לנשיקה להיות הרבה יותר מסתם נגיעה. אחרי כמה שניות השניים שחררו את הנשיקה, מודעים לכך שהייתה קצרה מהמתוכנן אך השפתיים שזזו אחת כנגד השניה היו מספיקות לקהל בכדי למחוא כפיים כמו מטורפים ולהעריץ את הזוג באותו רגע.
משום מה דונגהא לקח את הכל קשה ולא דיבר עם אונהיוק עד אחרי ההצגה...לזה כבר נגיע אחר כך.
-מונולוג של קאפ-
״אז שוב אנחנו אומרים- החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל. לפעמים צריך לקפוץ למים, לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה! מה יקרה במידה ו...
ואם יצא שכך וכך... האם יש תוכנית גיבוי?״
טופ-
״האם יש תכנית גיבוי? הרי בלי להסתכן אי אפשר להתקדם. צעד צעד באופן מחושב...
אם אני אלך לכאן, אני אפסיד שם משהו ואם אני אשאר שם אני אוכל לטעון ש...הפסדתי כאן משהו.
החיים הם רצף צעדים ומעשים, רצף של בחירות על פני מסלול אחד ארוך ומפותל. לפעמים צריך לקפוץ למים, לפעמים רק להסתכל מהצד, אבל תמיד לחשוב קדימה! מה יקרה במידה ו...
ואם יצא שכך וכך... האם יש תוכנית גיבוי?״
-טאמין
״תודה לכם קהל נכבד שהגעתם להצגה מציאותית שמבוססת בעיקר על החיים של כל אחד מאיתנו. מגנט. הצגה מקורית עם...הפכים נמשכים...אז...
האם יש תכנית גיבוי?״
סוף
-
הקהל הריע כמו משוגע, כולם היו מרותקים לתרבות הנפלאה שנתגלתה לנגד עניהם בשעה האחרונה, כל השחקנים יצאו בסיסמאות קליטות וריגושים, חיוכים גדולים וחיבוקים אחד לשני על כך שעברו את ההצגה בהצלחה, חוץ מזוג אחד שנעל על עצמו דלת באחד מחדרי החזרות שמאחורי הקלעים.
-
דונגהא עמד עם דמעות בעניים, בפעם הראשונה מרשה לעצמו לצעוק על אונהיוק.
״איך יכולת?!?! על הבמה?!?! מול ההורים שלי!!! מול כל החברים שלי!!! מול כל שאר השחקנים! מול מינהו! ומול כל העיר!!!! איך יכולת?!?! אני שונא אותך!!!!!!!!!!!!! שונא!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!!״
צעק דונגהא את גרונו החוצה, למזלו אף אחד אחר לא נשאר מאחורי הקלעים בכדי לשמוע את צעקותיו.
אונהיוק עמד ללא תגובה, בפעם הראשונה מרגיש שאין ביכולתו להגיב לדבר מה.
הוא רצה להגיד שהוא מצטער, להגיד שהוא טעה, אבל זה יהיה שקר. הוא לא מצטער בכלל, וזה מה שהדאיג אותו. הוא עכשיו יודע, הוא מאוהב בדונגהא. לי דונגהא, נסיכת בת הים, הוא האדם שהוא אוהב.
אונהיוק לא ידע איך עליו להגיב, הוא אף פעם לא הוצב במצב כזה...
דונגהא פרץ בבכי ורץ החוצה, משאיר את אונהיוק עומד המום בחדר החזרות הקטן...
״מה עשיתי...״ הוא לחש לעצמו...
> כמה דקות אחר כך-
אחרי ריב שכזה, קשה לחייך...מזל שאונהיוק ודונגהא היו שחקנים טובים מידיי בכדי להראות כל סימן לעצבות.
״תודה שבאתם!...תודה רבה!״ הם מלמלו יחד עם שאר השחקנים אל האורחים היוצאים מן האולם.
״הייתם מדהימים! איזה זוג! בכיתי!״ קראה ילדה אחת מן השכבה של השניים, גורמת להם לסמיק קצת.
״אתם שחקנים מדהימים! נראתם באמת מאוהבים! ואוו!״ קרא עוד מישהו אקראי...
״מדהימים! אתם צריכים לצאת גם במציאות!״
״וואו וואו השניים האלה, בכיתי כל כך בנשיקה שלהם!״
״הם כל כך תמימים, כאילו באמת אהבו אחד את השני!״
ככה היה עד שכל הקהל עזב את האולם.
מינהו כינס את כל השחקנים לכמה מילים אחרונות.
״קודם כל כולם- כל הכבוד! אני גאה בכם! דונגהא ואונהיוק קיבלתם אלפי מחמאות! כל הכבוד! טאמין...יפה. באם באם, יפה מאוד רק צריך לעבוד איתך על דיקציה! ולכל השאר- היתם מושלמים! היו טעויות רבות, אני לא אומר שלא...אבל אני אתן את כל ההיערות שלי ביום שנשב כולנו לצפות בהצגה, הרי היא מצולמת...שיהיה לכולם המשך יום טוב ותהנו מהשחרור שלכם! אתם מסיימים י״ב!!!״
מינהו ניסה להיות כמה שיותר נחמד עם כולם, על אף שהוא החמיא לטאמין, הוא בקושי השקיע רגש בתגובה שלו אליו...כנראה שגם מינהו ויתר סופית על טאמין. חבל...הם יכלו להיות זוג טוב.
״עוד דבר אחד! מחר אתם יוצאים ללונה פארק! כן כן! אני גם מגיע, וגם עוד כמה מורים יבואו...יהיה כיף, לנוח היטב!״ מינהו סיים את דבריו.
כל השחקנים הריעו ויצאו מן האולם לפגוש את משפחותיהם שגם צפו בהצגה, ואת כל המורים של בית הספר שכמובן הגיעו גם הם.
-
״אמא״ קרא דונגהא אל אימו וחיבק אותה.
״דונגהא יקירי אתה שחקן מדהים! כל הכבוד אני גאה בך! וגם הילד הזה ששיחק את האישה חתיך! אתם ביחד?״
היש שאלה ישירותש בקושי נותנת לדונגהא זמן להגיב. דונגהא נהיה עצוב לפתע כשנזכר בריב שלו עם אונהיוק. אימו של דונגהא הבינה את המצב והניחה לו.
״אה דונגהא חמוד...אבא בבית החולים שוב לכן הוא יראה את ההצגה מצולמת, בסדר?״
היא אמרה, משנה נושא.
דונגהא הנהן, כבר רגיל לסיטואציה. אביו בבית החולים כמעט כל יום, הוא חלה במחלת לב קשה ומצבו מדרדר. זאת אחת הסיבות שדונגהא תמיד היה תלמיד כל כך טוב...הוא רצה להשיג עבודה טובה בכדי להרויח הרבה כסף ולממן את הניתוח הקשה שלו.
טוב...דונגהא לא אוהב לדבר על זה בכל מקרה...
״אוקי אמא, אני צריך לחזור לשיעורים! תודה שהגעת״ דונגהא חייך והפנה מבטו אל אונהיוק שהיה די בודד.
ההורים שלו לא הגיעו להצגה, הם לא ביחסים טובים כל כך לפי מה שהוא הבין.
דונגהא כל כך רצה לנחם את אונהיוק אך הריב הקודם לא איפשר לו להתקרב...
-
״מאמן...״ לחש סונגרי אל טאייאנג שישב על אחד המושבים באולם, מחכה שיפנו אותו בכדי לסדרו.
״כן סונגרי, היית בסדר״ ענה טאייאנג בהגזמה... אוף, סונגרי היה חופר! אבל זאת לא הסיבה שטאייאנג סינן אותו...למען האמת הוא אהב את החפירות של סונגרי:
״זה לא זה אדוני. רציתי לומר משהו״ אמר סונגרי, קולו עצוב מאי פעם.
טאייאנג הסתובב אל סונגרי ובהה בפניו הבוכיות.
״ספר לי מה קרה״ אמר טאייאנג עם קול מנחם, קורא לסונגרי לשבת במושב לידו.
סונגרי לא היסס לרגע והתיישב, מנגב את דמעותיו בעדינות.
״אני...אני יודע שאתה יודע אבל אני רוצה להגיד לך את זה כמו שצריך...אני...אוהב אותך...״ אמר סונגרי, מתחיל לבכות כמו שאף פעם לא בכה בציבור!
טאייאנג לקח נשימה עמוקה וחשב פעמיים אם עליו לומר מה שעלה בדעתו או שעדיף לשמור על זכות השתיקה. ״גם אני״ ענה טאייאנג בטון יבש. ״אבל אסור לי לאהוב אותך, אז אנחנו לא מדברים על זה עד שתסיים ללמוד.״ טאייאנג לא שאל, הוא קבע עובדה. משום מה חיוכו של סונגרי שב אליו, הוא היה בטוח שיקבל סינון יבש כמו בדרך כלל אבל טאייאנג הפתיע. אז רגע, זה אומר שבאמת יש להם סיכוי?
> 20:00
- ״מסטיקים?״
- ״יש!״
- ״חטיפים?״
- ״ברור!״
- ״שני ליטר מים?״
- ״מחר בבוקר, שישאר קר...״
- ״אוקי, כסף לצמר גפן מתוק?״
- ״דונגהא! תהיה רציני!״
- ״אני רציני! לונה פארק בלי צמר גפן מתוק?!״
סונגמין ודונגהא סידרו ביחד את התיק לטיול של מחר דרך הטלפון.
לאט לאט השיחה התגלגלה לכיוונים אחרים...
- ״מה?! אבל הנשיקה הייתה מושלמת! נו דונגהא!״
- ״אני יודע אבל זה היה מביך! ולא היה לו שום אישור לנשק אותי ככה! בעיקר לא מול כולם!״
- ״תבקש סליחה!״
- ״אין מצב!!!״
- ״דונגהא תפסיק לשחק אותה, אתה חולה עליו ואתה סתם הורס הכל!״
- ״אני מספיק בוגר בכדי להחליט לבד סונגמין!״
נו ברור...שיחה של דונגהא וסונגמין תמיד תגמר או בריב, או בלדבר על אונהיוק או קיוהיון.
- ״אע! דונגהא יא מסובך!״
- ״אני מסובך!?״
- ״הוא נישק אותך! למה אתה לא מבין רמזים?!״
- ״מה הפכת לסקסיולוג שלי?! די סונגמין זה הרבה יותר מסובך ממה שזה נראה!״
...אין טעם להמשיך לתאר, זה היה ככה בערך עד שלוש בבוקר, כשהשניים החליטו לישון כבר. מחר לונה פארק!
-> בוקר, יום שלישי. 8:30-
״הינו חייבים לדבר עד שלוש בבוקר אה?״ מלמל לעצמו דונגהא כשהיה גמור מעייפות באוטובוס באותו בוקר...כנראה שסונגמין עייף לא פחות לפי הפיהוקים חסרי התרבות שלו.
״בדיקת שמות!״ קרא טאייאנג אל שלל הילדים הישבו באוטובוס.
״דונגהא, אונהיוק, סונגמין, קיוהיון, שיוון, לוהאן, קריסטל,
מינט, היצ׳ול, טאמין, סהון, די.או, קאי, מינהיוק, סיאל,
מינזי, בום, סונגרי, קי, טאו, קאפ, פניאל, סאנגג׳הא,
אמבר, באם באם, מארק, צ׳ונג׳י, היונה, ג׳י דרגון, טופ״
וי ועוד וי הסתמן על גבי דפו של טאייאנג, ואחרי בדיקת שמות קצרה הוא התחיל להסביר על הטיול, כל מיני הזהרות וחוקים...
״אף אחד לא עולה על מרעיד הגולגולת! אני מזהיר! אתם לא הולכים עם אף אחד לא מוכר, ובמיוחד לא נשארים לבד! בשביל למנוע את זה אחלק אתכם לזוגות!״ טאייאנג עמד להמשיך אך מינהו פתאום התערב, ״אני אעשה רשימת זוגות ואעביר אותה אצל כולם, לא להתלונן! זה מה שקבענו, בלי שינויים!״
טאייאנג לא התנגד והמשיך לדבר, ״כולם נמצאים לייד המזרקה הגדולה בשש וחצי! לא יותר!״
כולם הנהנו והעבירו ריכוזם אל רשימת הזוגות שמינהו כבר הספיק לכתוב.
״אני מדביק את זה כאן, לייד מושב הנהג, כשנעצור להפסקת שירותים תבואו לראות.״ אמר מינהו.
אף אחד לא באמת חיכה להפסקת שירותים...כולם התנפלו על הדף.
-רשימת זוגות-
באם באם + מארק
דונגהא + אונהיוק
לוהאן + סהון
קיוהיון + סונגמין
מינהו + טאמין
ג׳י דרגון + טופ
סונגרי + טאיאנג
- זה עומד להיות מעניין.
#הפכים_נמשכים_פאנפיק
בבלוג זה
בכל הבלוגים
